יום חמישי, 23/1/14, 21:04
מועמד לאוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר, ובנוסף גם על הבימוי, המשחק, התסריט, העיצוב והעריכה הטובים ביותר.
בימים כאלו, בהם הבית הלבן נשלט על ידי שחורים, בה אמריקה מונהגת על ידי אותו האדם שלפני כמה שנים היה נחשב כחיה רעה ולא ראויה לחופשיות, אין יותר טוב מלהוציא בכמויות רבות סרטים העוסקים בעבדות השחורים בארה''ב. כ"כ הרבה סרטים עשו זאת לאחרונה, מבניהם ''המשרת'' הקיטשי להחריד, "לינקולן" הטרחני, "דג'אנגו ללא מעצורים" של טרנטינו ואם נלך קצת אחורה ניזכר בסדרה המעולה "שורשים" ובעוד ועוד סרטים שרק רצו לא לתת לנו לשכוח לדורות את הסבל ועגמת הנפש שעברו השחורים לפני שנים רבות. הבעיה מתחילה כאשר סרטים כאלו יש יותר מידי- ואז מתחילים להיווצר קלישאות. "12 שנים של עבדות" הוא סרט מקורי מבחינה זו- הוא מנצל את האמצעים ההוליוודים שעמדו בפניו כדי ליצור סרט אוסקריסטי כהלכה, ובנוסף על כך מעז להכניס קולנוע בוטה ונועז בין התמונות שמובע בהמון תמונות קשות וסצינות שלא מתפשרות כדי ליצור אווירה אמינה וקיצונית. האם זה עובד?
"12 שנים של עבדות" הוא סרט העוסק באדם אחד המספר את סיפורה של אומה שלמה. הוא סיפורו של כנר אינטליגנטי, מוכשר ומכובד שחי כאדם חופשי עם אשתו וילדיו. בתרמית קצת מטושטשת שלא מורחב עליה בסיפור, נוצר מצב בו הוא נחטף על ידי זוג אנשים הכולאים אותו בידיהם ומוכרים אותו לעבדות. הסיפור מעט תמוהה, אך כשמסתבר שמדובר בסיפור אמתי - מי אנחנו שנעז להטיל ספק בכך. ספייק לי, במאי פרובוקטבי משהו שביים סרטים אמנותיים וחסרי פשרות כמו "בושה" ו"רעב", לוקח כיוון די אמיץ ואפילו מחשיד בכך שמביים סרט שנראה ממבט ראשון כסרט אוסקריסטים אמריקאי ונוסחתי. התוצאה שהניבה משילוב האלמנטים בסרטו יצר סרט שמצד אחד מושקע וראוותני, אך מצד שני פרובוקטיבי וקיצוני.
הסרט מנצל את האמצעים הכביכול הוליוודיים שבידיו כדי ליצור דרמה יפה לעין, סרט עם אסתטיקת בימוי פרפקציוניסטית ואמינה עם צילום נפלא ותפאורה מושקעת. החלק המפתיע בא כאשר הסרט מתחיל לשלב קטעי אלימות קיצוניים- ברמה שלחלק מ"חברי האקדמיה" יכולים להסיט עיניהם לא מעט. מדובר בסצינות אלימות שמבוצעות בצורה שקשה שלא להזדעזע מהן. עוד חלק מפתיע הוא שיש בסרט לא מעט עירום, עירום נשי וגברי שלא מסתיר אף פרט וניתן לראות כל איבר וכל פיסת עור מן הגיבורים הראשיים עירומים מכף רגל ועד ראש, כמזכיר את סרטו הקודם "בושה".
השילוב המעניין בין הבימוי האמנותי לתסריט הנוסחתי יוצר סרט נועז ומרענן, שדווקא בגלל כך מגיע לו את ההערכה כלפיו. מעבר לכך, מדובר בסרט צפוי לחלוטין- אין רגעים בהם הסרט מכיל טוויסטים בעלילה או מתפתח לכיוונים מעניינים. הסרט כולו מספר לנו את תהליכי העבדות שעבר סלומון נורתפ' במשך 12 שנים בהם לא קורה הרבה. רוב הסרט עוסק בעבדות הקשה, וכולה מתבטאת בסצינות אלימות ומעוררות רחמים בהם ה"כושים" מעונים ומייללים. קצת קשה במשך שעתיים וחצי לראות את אותן ההתעללויות, ומעבר לכך הסרט מאוד מאופק ואיטי בבימוי שלו. הוא לא נקלע לרגעים פומפוזיים, הוא לא מראה את הסיפור בצורה מלודרמתית כפי שציפינו, אלא מציג אותו בצורה ריאליסטית, שבעיני התוצאה הייתה מעט טרחנית לפרקים ומכך לא ניתן להתעלם. ניתן היה לקצר לפחות חצי שעה מן הסרט ולהפוך אותו ליותר מותח ופחות מצריך סבלנות.
אבל
אחרי הכל, למרות הפגמים, "12 שנים של עבדות" הוא מבין הסרטים החשובים
והחזקים שהוקרנו כאן בזמן האחרון. הוא כולל הופעות משחק מרשימות של כל
השחקנים ומצליח ליצור אפוס מרשים ומרגש. אומנם הוא לא הצליח לרגש אותי, אבל
אני מניח שהבעיה היא רק בי. למרות שהוא נראה כמו "עוד סרט אוסקרים" (שבכל
מקרה הולך לזכות בטקס הקרוב) הוא מצליח להיות בוטה, אלים, קשה ומטלטל כמו
שרק מקווין יכול לעשות- וזה באמת מזכה את האוסקר שהוא הולך לקבל. לא בטוח
שהוא הראוי ביותר לפרס, אבל אמריקה זאת אמריקה- ואם כבר הולכים על סרט
שעוסק בעבדות, אני מניח שמדובר באחד הסרטים שבאמת מכבדים את הנושא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה