''הזאב מוול סטריט'' - ביקורת

30/1/14, 18:28

מועמד לאוסקר 2014 על פרסי: הסרט הטוב ביותר ובנוסף גם על הבימוי, המשחק, התסריט ושחקן המשנה הטובים ביותר. 

 

סקס. סמים. אלכוהול. כסף. מסיבות. חושפניות. כל זה במשך שלוש שעות. שלוש שעות מופרעות, משוגעות, מזעזעות ומצחיקות כאחד שאין בהן רגע דל וברגע שחשבתם שאי אפשר להשתגע עוד יותר- הסרט יוכיח לכם ההפך. ברוכים הבאים לזאב מוול סטריט, המקום היחידי בו במאי מטורלל ושחקן נואש לאוסקר מוכנים באמת לשבור את כל המוסכמויות שהיו קיימים עד היום בקולנוע- וליצור קומדיה פרועה באמת. קומדיות פרועות כבר ראינו, ובשפע, אבל קומדיה פרועה כזאת עוד לא ראינו- ומי היה מאמין שהאחראים על סרט בסדר גודל כזה יהיו השחקן השמרני ליאונרדו דיקפריו והבמאי הרציני והמכובד מרטין סקורסזה. הסרט מועמד לאוסקר ברוב הקטגוריות, דבר שכמעט בטוח והוא אך ורק בזכות שם הבמאי, והרי מדובר בסרט שהוא ההפך מאוסקריסט- זו קומדיה, קומדיה שטחית, מהסוג הזול ביותר שניתן למצוא כיום בקולנוע. סרט תת רמה שצוחק על העולם, צוחק על הכלכלה, ובעצם צוחק על כולנו. האם המהתלה הארוכה והמושקעת הזו באמת מוצדקת?

אני בטוח בכך שהזאב מוול סטריט הוא סרט מבדר. אני קצת פחות בטוח אם מדובר בסרט טוב.

נתחיל בכך שמרטין סקורסזה נזכר בגיל 72 להוריד ממעמדו ולשנות כל סגנון שאי פעם אפיין אותו- ומסרטי פשע כבדים או דרמות מורכבות, עבר ליצור סרט שכולו מהיר, תזוזתי, היפי וחסר גבולות שנראה כמו וידיאו קליפ ארוך של מיילי סיירוס. כמעט ואין רגעים שהסרט לוקח את עצמו ברצינות. היו לי קצת בעיות עם סרטיו הקודמים של סקורסזה, והם שסרטיו נשכחים בקלות וחסרי סגנון קולנועי אחיד. על כל מה שהתלוננתי הזאב פיצה על כך- מדובר בסרט שכל כולו סגנון. סגנון נועז, טורדני ומלא בעודף טסטורון. הדבר שקצת הזניחו בסרט הזה הוא העלילה- שכמעט ושוכחת להתקיים. הסרט מורכב מאפיזודות קורעות ומזעזעות כאחד- בסצינות בהם אנחנו נחשפים לעולמם של שליטי הקפיטליזם החזירי- הבורקרים המושחטים, חלאות המין האנושי שמרשים לעצמם להתענג על כספם של אנשים תמימים. את זה הסרט עושה נהדר- אנחנו צוחקים עליהם, צוחקים איתם, נגעלים מהם ומזדעזעים מהם כמעט באותה המידה. אך האם יש סיפור משמעותי בין כל אלו? לא ממש. יש את דמותו של ג'ורדן בלפורט, שמשוחקת על ידי ליאונרדו דיקפריו, שהיא פשוט ברוקרית הלומדת כיצד לעלות לפסגת העשירים, ולצידו את אשתו מרגרוט רובי- שחקנית לא מוכרת, שעל תקן היפה והלא חשובה שאומנם משחקת נפלא אך אין לה ערך של ממש, וכמובן את ג'ונה היל, החבר הטוב שמלווה את ג'ורדן לאורך כל הדרך. כל אלו חופצים בדבר אחד- החלום האמריקאי. לחיות בראש שלך ולא לתת לשום חוק לעצור אותך. הדמויות בנויות היטב ולא נאבדות בתוך הבלאגן, אך לא קורה שום דבר עם אותן הדמויות- ושום סיפור של ממש לא מתהלך שם. 

 

אז איך ליאונרדו דיקפריו אחרי הכל? אפשר להגיד שאי אפשר לתאר במילים, חובה לראות כדי להאמין. די בולטת העובדה שהתפקיד המטורף שליאונרדו בחר די מתחנן כדי לקבל את האוסקר (שכ"כ מגיע לו) אבל אחרי הכל אני לא חושב שקיים שחקן שהיה מסוגל לעשות את מה שליאו עושה בסרט הזה. הוא מתנהג כמו מטורף חסר רסן- כמו מכונית על פול גז, ובאמת מראה על בשרו את מה שהכסף יכול לגרום לבן אדם. בהעיה מתחילה כאשר הוא משתגע יותר מידי- והצעקות, ההתפתלויות והטירוף שמאפיינים אותו מאבדים כיוון ונהפכים לשגרה, דבר שדי קל במהלך שלוש השעות. ג'ונה היל לעומת זאת מקפיד על מינון רציונלי, ומצליח להיות שקט ברגעים הנכונים וחולה נפש ברגעים הנכונים.

בסרט יש כמות ענקית של סצינות- לכל אחת ואחת יש חשיבות, וחלקן סצינות בלתי נשכחות. סצינות מטורפות ומרהיבות שקשה לשכוח. באיזה שהוא שלב הטירוף כבר מתחיל לחזור על עצמו, ואז אחרי שכבר אתה מבין ששום דבר לא יכול להתעלות מעל מה שראית- וסצינות מתחילות לחזור על עצמן, הסרט מוכיח שוב שאין גבול לטירוף ומביא עוד סצינה שחוצה את גבולות הדמיון שאי פעם חשבנו לעצמינו. נובע מכך שהסרט למרות אורכו הרב מצליח רוב הזמן לשמור על עניין ועירניות. יחד עם זאת- הסרט מאוד, מאוד לא מגובש. לעתים הוא מרגיש מאוד לא מתקדם- הרמה של ההומור והבדיחות מאוד נמוכה, ונדמה שלמרות כל החוויה המשגעת הזו- לא למדנו כלום על אותם חלאות הבורסה, והסרט לא מצליח לחדש שום מסר או ערך לכל מה שמוצג על הסרט.  מרטין סקורסזה עשה סרט כה אמיץ ונועז כי ידע- אם סרט זה לא היה חתום על ידי מרטין סקורסזה הסרט היה נחשב כנוראי. לא בגלל שהבימוי בסרט מושלם, אלא בגלל שמותר לו. מותר לבן אדם שיצר את נהג מונית, החבר'ה הטובים, שאטר איילנד וקזינו לעשות גם סרט שכזה שלמרות הלוק המכובד והמשקפיים הגדולות מותר לו לעשות את הסרט הכי חושפני והכי פרוע שנעשה כנראה אי פעם. ולמרות כל הבעיות- ניתן לומר שהוא הצליח. אבל, דבר אחד מחריד ומעצבן נותר בכל סרטיו וגם בזה- שהסוף מאוד חסר קתרזיס. הסרט נסגר במעין פתאומיות, ללא סוף משמעותי ומכובד לעומת כל מה שמתנהל במהלך הסרט. סצינת הסיום היא אחד הדברים הכי חשובים בסרט- וכאן היא כמעט חסרת ערך. אבל בכל זאת זה לא מפריע עד כדי כך לחוויה בתור חוויה שלמה. 

 

"הזאב מוול סטריט" הוא לא סרט איכותי. הוא לא עומד לפחות ב20 קרטריוניהם של חברי אקדמיית האוסקר.הוא גם לא סרט אומנותי שמצריך מחשבה עמוקה. הוא קומדיה שטחית, פרועה, מבדרת ומצחיקה שאין בה שנייה אחת של נחת. הוא סרט ששובר שיאים לרמת ההתפרעות הקולנועית שאי פעם ראו מסכי הקולנוע הגדולים. קשה להאמין שהושקע כ"כ הרבה כסף, הפקה עצומה ושחקנים כ"כ מכובדים מוכנים להשפיל את עצמם עד כדי כך. הם משפילים את עצמם- ואנחנו נהנים. חשוב לציין יחד עם זאת שקשה לעכל סקס, סמים ושלל התפרעויות במשך שלוש שעות ללא אי דיוקים- 180 דקות שלמות של סרט, לא כולל כתוביות, הפסקה או פרסומות. דבר אחד בטוח- להחזיק קהל, בשעה 10 בלילה, אחרי שכולם אחרי יום לימודים או יום עבודה ארוך- ולהצליח להחזיק את כולם עירניים, צוחקים ומלאי אדרנלין עד השעה 1 בלילה היא עבודה כמעט בלתי אפשרית- והסרט מצליח לעשות זאת. הוא ללא ספק סרט איום ושפל לעומת סרטיו הקודמים של סקורסזה, אך ללא ספק גם המבדר והכיפי ביותר שבהם. מדובר בסרטו הגרוע ביותר של סקורסזה- ובו זמנית גם בסרטו הטוב ביותר.