''מועדון הלקוחות של דאלאס'' - ביקורת

  יום רביעי, 29/1/14, 11:38

מועמד לאוסקר בפרס :  השחקן+משנה, התסריט, האיפור, העריכה והסרט הטוב ביותר. 

 

 

סרטים שמבוססים על סיפור אמתי נהיו סוג של קלישאה בשנה האחרונה, ובעונת האוסקרים בכלל. חמישה סרטים מתוך המועמדים לאוסקר מבוססים על סיפור אמתי, וזה לא סתם-  מסתבר שסיפור אמתי זה מוכר. אנשים רוצים לשמוע, לדעת ולהתעניין בדברים אמיתיים שקראו לאנשים אמיתיים. הבעיה מתחילה כאשר הסרטים האלו מתחילים לחזור על עצמם, ואז כבר מתחיל להימאס לשמוע את אותו הסיפור על הבחור שנקלע למחלה קשה ובזכות אמונה בעצמו ותמיכה של חבריו הצליח להתגבר על המחלה. אשקר לכם אם אגיד ש"מועדון הלקוחות של דאלאס" מתעלם מן התבניות העלילתיות האלו, אך אומר לכם שבזכות משחק נפלא, בימוי מהיר ומהודק, ותסריט שנון שלוקח נושא כבד והופך אותו לקל לעיכול, גורמים לאותו הסרט להיות מצחיק ומרגש בו זמנית, ולהתמלא במודעות עצמית ובהומור. 

מת'יו מוקונהי, שחקן מוערך שזכה בגלובוס הזהב על תפקידו בסרט זה, השיל מגופו 23 קילו גרם (!!) בשביל לשחק את הדמות הבלתי מנוצחת, רון וודרוף, האדם הקשוח שהצליח להתגבר על מחלת הHIV ולחיות 6 שנים לאחר שהקציבו רק 30 ימים למחייתו. הדרך שבה מת'יו מוקונהי משחק בסרט זהה לדרך בה הרזה 23 קילו לתפקידו- זה בלתי יאמן. צפיתי בסרט "הסיפור של מאד" לפני כחצי שנה בהשתתפותו ונראה במבט ראשוני כאילו מדובר באנשים שונים. גם במימדי הגוף, וגם בצורת המשחק וההתבטאות. בעניין זה, פסלון אוסקר זהוב, גדול ומבריק יזכה את המאמץ של הבחור.

 

רון וודרוף היא דמות סטריאוטיפית- מדובר באדם גברי, קשוח ואינפנטיל שכל מה שמעניין אותו בחייב הוא בחורות, סקס, כסף, ושתייה עם חברים בערב. הוא דמות גברית קלאסית שלעולם לא תיפול בתוך משברים. יום אחד, בבדיקה שגרתית בביה''ח הוא מתגלה כנשא איידס, והדרך היחידה להירפא היא באמצעות תרופה שהממשל האמריקאי מחלק בין מספר נשאים לצורך ניסוי. רון מחליט לחצות את גבול מקסיקו כדי לעבור טיפול אלטרנטיבי בעזרת חברו שגם הוא חולה במחלה, ריאן, אדם טרנסקסואל-מוצהר שנוהג להתלבש, לדבר ולהתנהג כמו אשה. בעזרת הטיפול האלטרנטיבי מצליח רון להלחם במחלה. כתוצאה מכך, מחליט רון להבריח את התרופה שנוצרה בעקבות הטיפול, ובכך להילחם בקהילה הרפואית והמדעית האמריקנית ובשלטון החוק שנשלח לעצור את היבוא הלא חוקי, כולל הרופאה המודאגת שלו, ד"ר איב זאקס, שמשוחקת נפלא על ידי גרנר. בכדי להימנע מסנקציות ממשלתיות עקב מכירת תרופות ותוספי מזון לא מאושרים, רון מקים את "מועדון הלקוחות של דאלאס", בו נשאי HIV משלמים דמי מנוי תמורת גישה לאספקה חדשה.

במהלך הסרט רון וודרף עובר שינוי נפלא, ונהפך מאדם אגואיסט,סטריאוטיפ,גס רוח ואינפנטיל לאדם עדין, בוגר ומתחשב. הסרט מתרחש בשנות ה80, וכך הוא גם נשמע, נראה ומרגיש- התפאורה, הצילום והתלבושות דוגלים בכך בצורה מושלמת. מעבר לכך, נושאים כמו הומופוביה, יחס מזלזל בנשים, המאבק באיידס ללא מודעות למניעים שלו, ועוד ועוד מוזכרים בסרט ומטופלים לשיקולנו בהתאם לתקופה. השינוי שאותו הדמות הראשית עוברת בסרט מפעים. אבל החלק העיקרי שגורם לדמות הזאת להיות כ"כ משמעותית, הוא השחקן שמשחק אותה- מת'יו מוקונהי, שכל מילה, כל ניואנס, כל תנועה וכל הבעת פנים מראה לנו שמדובר בבחירה המושלמת לתפקיד הזה: בסצינה אחת בה רון מציע לחיצת יד לחברו ריאן, ולחיצת היד משתנה לחיבוק. זה נשמע מטופש, אבל מדובר ברגע עתיר משמעות על הדמות, שמגלה לנו המון באמצעות כמעט כלום. זה, ללא ספק, משחק קולנועי מהדרגה הראשונה.

בנוגע לבימוי, גם כאן ז'אן מארק וואלי מעניק לסרט נפח נוסף באמצעות שילוב מבריק של הומור ומודעות עצמית בתוך הסיפור הכבד. מצד אחד יש המון מודעות עצמית- הדמויות לא לקוחות את הסיפור יותר מידי ברצינות, ומרשות לעצמן לצחוק אחד על השני ולצחוק על עצמן. מצד שני, באמצעות הברקות בימוי לא מעטות מצליח הסרט לגרום לנו לדקות אחדות להרגיש את ניפלותיו וכאביו של הדמות הראשית באמצעות שימוש מבריק בפסקול ובצילום, שלאורך כל הסרט עשויים כהלכה. 

 

הסיפור מתחיל נפלא, אבל בהמשך פרטי הסיפור מסתרבלים במונחים תרופתיים ומשפטיים עמוסים למדי, והסיפור מתחיל להיות מעט חסר כיוון, אך זה בכלל לא משנה. מה שעושה את הסרט הזה כ"כ טוב הוא הדמויות שבונות אותו- ועם שחקן מוצלח, ודמות שבנויה כ"כ טוב, אי אפשר שלא לאהוב. שיהיה ברור- ''מועדון הלקוחות של דלאס'' לא מביא שינוי, חידוש או סיפוק רגשי מטורף שקשה להישאר אדישים אליו. הוא לא מנסה בכח להיות אותה הדרמה הקיטשית שציפיתם שתהיה. הוא סרט שלמרות שהוא עוסק בנושא כ"כ כבד הוא דווקא לא לוקח את עצמו ברצינות, הוא גם מהנה וגם כבד, גם מצחיק וגם מרגש. בזכות דמויות מחממות לב, בימוי מבריק, תסריט שנון ומשחק מדהים מצליח מועדון הלקוחות של דאלאס להיות סרט שאומנם לא יצירת מופת, אך בהחלט שווה צפייה.