''רכבת הקרח'' - ביקורת

  יום רביעי, 16/4/14, 16:17

 

הרבה פעמים כשיש בעיה בסרט מדע-בדיוני, חור עלילתי או חוסר הגיון הרבה אומרים "למה אתה מצפה שזה יהיה הגיוני? זה מד"ב, זה לא צריך להיות הגיוני!" זה כמובן לא נכון בכלל. סרטי מד"ב הם אומנם יכולים להיות הזויים, מופרכים ולא אמינים אבל חשוב ברמת הבסיס של התסריט לשמור על הגיון כל שהוא שנצמד לחוקים כלשהם. הבעיה בסרט "רכבת הקרח" היא שהבמאי הקוריאני המוצלח ג'ון הו בונג שכח שצריך לפעמים לשמור על הגיון, וחבל. עדיין לא ברור אם הוא לא עשה את זה בכוונה. נורא קשה להתחבר ולאהוב סרט כ"כ בעייתי, עם כ"כ הרבה חורים וחוסר הגיון. אבל הסרט מצליח לעשות את זה, וזה כנראה מה שהופך אותו לכ"כ טוב. כן, למרות שלל הבעיות שבו, "רכבת הקרח" הוא סרט חובה לחובבי הז'אנר. 

הסיפור בעצם הוא כמו תיבת נח מודרנית- לאחר שהעולם קפא מסיבות שונות, שאר הניצולים שנשארו בעולם והשורדים של הקיפאון עלו על רכבת שמחולקת באופן לא מוסבר למעמדות חברתיות שונות כמו בעולמינו. בעל הרכבת שולט על חייהם של כל החיים ברכבת וקובע סדר חולני בהתנהלות החיים שם, בעוד הרכבת לעולם לא מפסיקה לנסוע מכיוון שכל עצירה קטנה עלולה לגרום לרכת לקפוא. אלא שכמו בהמון מלחמות מעמדות בעולם, גם כאן למעמד הנמוך המוצב בקרון האחרון נמאס לחיות בתנאים הזולים ועם השליטה המוגזמת ומחליטים לעשות מרד ולצאת למסע לאורך כל הרכבת עד לקרון הראשון בו יגיעו לאיש שמפעיל את הקטר ושולט בגורלם. 

 

כמו שמובן, מדובר בסרט מאוד מקורי, יצירתי, לא שגרתי. אך אם נודה באמת- החלוקה למעמדות חברתיות לא הכי עמוקה או מורכבת, זה ברור כשמש ואולי אפילו ברור מידי. במבט הראשון זה נראה אפילו כסרט שמסתכם באמירה הפשוטה הזו ומזכיר בסגנונו סרטי שואה. כפי שמובן, מדובר בסרט לא הגיוני. לא ניתן לאכול ולחיות במשך כ"כ הרבה שנים כשאתה בתוך רכבת- לא ניתן לצוד או לגדל צמחיה בתוך מתחם סגור. אז בגלל שהסרט בבסיסו לא הגיוני ולכן מזלזל גם בהתרחשות הפנימית בסרט והופך אותה ללא הגיונית. זה בעיקר הדברים הקטנים אבל הכ"כ מעצבנים. אדם נמצא במקום אחד ומיד לאחר מכן יכול להימצא במקום אחר, מישהו יכול לדבר ובשוט הבא לאכול, וכמובן הקלאסי- אדם יכול לעמוד בקרב יריות ללא רובה בו כל חבריו מתים חוץ ממנו, למרות שהוא לוקח הכי הרבה סיכון והכי פחות מגן על עצמו. ועוד הרבה מאוד חורים שאני לא יכול לפרט. 

 

עוד עניין שלא היה כ"כ נעים הוא עריכת הפסקול המוזיקלי. עזבו את חוסר המקוריות שבפסקול, השאלה היא למה בחלק הראשון של הסרט שהוא רציני ומלנכולי לחלוטין הייתה מוזיקה של סרטי פנטזיה לילדים. לא, זה שיש מוזיקת הארי פוטר בזמן שאנשים נלחמים על חייהם לא הופך את הסרט ליצירתי, זה הופך אותו לטיפה מביך. ואם זה לא מספיק- יש בו גם הומור ברגעים הלא נכונים שהסרט לא מחליט אם הוא מותחן כבד או בעל מודעות עצמית, יש בו קטעי אקשן ואלימות הזויים ודי מזוויעים ומיותרים ויש בו גם קטעי משחק מוגזמים, בעיקר של טילדה סווינגטון בתפקיד דיקטטורית חסרת רחמים. 

 

ועדיין, ועדיין. למרות שכל מה שמצויין כאן זה בעיות, ולמרות שהסרט יכול להוציא המון אנשים לא מרוצים- מדובר באחד מסרטי המד"ב הטובים של השנים האחרונות. וזה מוזר, "איך אפשר לאהוב סרט עם כ"כ הרבה בעיות". הבעיות הן מה שעושות אותו כ"כ מיוחד. הרי אי אפשר ממילא לקחת ברצינות דבר כזה- וההומור, הצבעוניות, המודעות העצמית ועצם העובדה שאנחנו תמיד זוכרים שאנחנו בסרט הופכים אותו למהנה יותר, אפילו קולנועי יותר. בנוסף, בכל שלב בו החבורה עוברת קרון ברכת הוא נהפך להיות יפה יותר מקודמו, מרשים יותר, והמתח לקראת אי-הציפייה לדבר שיחכה בקרון הבא מחזיק את הצופים במתח תמידי. וזה כמעט בלתי יאמן אבל הויזואליות של הסרט מדהימה גם היא בפני עצמה למרות שכל הסרט מצולם בתוך רכבת, וזה בפני עצמו הישג מרשים. סיום הסרט מרגש בפני עצמו כאשר כל הסרט חשבנו שמדובר באלגוריה חברתית שטחית ומצליח לגרום לנו לתהות בנוגע לעניין זכויות האדם ומותיר מקום לספק- האם מדובר בצורך קיומי בסיסי שמחולק לתנאי האדם והמנטליות שרכש או שמא הסרט מציג את העמדה הזו בצורה חולנית ומבקר אותה בפלצנות מוגזמת.

 

לעזאזל, מה זה משנה. גם מבלי להתעמק ברבדים שיש יצירה הזו, הסרט הזה עובד גם בתור מוצר בידורי לחלוטין- אין רגע משעמם, הוא מותח, מלא באקשן, צבעוני, מפתיע, ולמטיבי הלכת הסרט גם מציע מעט חומר למחשבה לאחר הצפייה.