"סיקאריו" - ביקורת

 

קבלו מידע ראשוני על "סיקאריו"; זהו סרט על CIA, על קרטולי סמים, יש בו המון יריות ואקדחים. מן הסתם כולנו כבר מדמיינים כיצד זה יצטייר על המסך, עוד סרט אקשן חביב עם ליטרי דם ניתזים באוויר. אך הפעם, הבמאי הוא דניס וילנב, ההוא שביים כמה מהסרטים הטובים של השנים האחרונות, "אסירים", "האשה ששרה" ו"האויב", אם ראיתם. כששמו של דניס עלה בפרוייקט, הרחתי שמדובר בסרט שונה, מיוחד, קצת אחר. אבל לא ציפיתי אל מה שקיבלתי. "סיקאריו", לא רק שהוא לא סרט אקשן, אלא הוא סרט הדרמה המלנכולי ביותר שמוצג כעת בקולנוע. וזה נהדר.

 

 

אמילי בלנט משחקת את קייט, סוכנת CIA מוכשרת שעוברת בדרכי עבודתה כמה פעולות התנקשות בסוחרי סמים, הבאים כמובן ממקסיקו. בעקבות היכולת המרשימה שהפגינה בפעולות להערכתה, מגוייסת היא לפעול בתוך הגבול עצמו, לייצג את החוק האמריקאי בין ארגון לוחם נסיוני מהCIA, הנלחמים בקרטלי הסמים הארורים במסגרת הגבול. עליהם לפעול תחת אדם מסתורי בשם אלחנדרו (בניסיו דל תורו) שמרגע לרגע הופך את העסק למעט אלים מידי, מוזר מידי ובעיקר לא חוקי בעליל, מה שמטיל את ספקה של בלנט לגבי מטרותיהם של הארגון כולו.

 

"סיקאריו" הוא סרט שמקבל את הייחודיות שלו מכך שהוא מציג את מלחמת הסמים בארה"ב מזווית שלא ראינו מעולם בקולנוע. סוחרי סמים שחומים, חובשי כובעים מוזרים ומלאי כלי זין לא תמצאו פה. על פי הסרט, הרעים בסיפור הזה הם לא אחרים מאנשי החוק, אנשי הארגון מטעם הCIA שיהיו מוכנים לעשות הכל כדי להלחם במלחמה האכזרית הזו. מסתבר שעסק הסמים הוא מלחמה של ממש; מלאה ביריות, פצצות, ודם מכל עבר. אמריקה, כמו אמריקה, לא מוכנה לוותר לאף פושע, אף סוחר ואף מקסיקני שיתרוצץ באזור ללא אישור. אנשי הארגון, חיילים, אמריקאים, פשוט הורגים, רוצחים ומתעללים במקסיקנים על ימין ועל שמאל, והשאלה היחידה שנותרת בסרט היא האם המוסר משחק כאן באחת הדמויות, או האם המוסר הוא בכלל פרמטר במקרים הללו.

 

התשובה של דניס הבמאי במקרים האלה היא "כן", והדמות שמייצגת את התשובה שלו היא לא אחרת מאשר קייט, אמילי בלנט כמובן. בלנט משחקת דמות קשוחה, קרה וחסרת ערך ממשי, למרות שהיא דווקא מייצגת את הצד הרך והמוסרי שבסיפור; היא הדמות 'הטובה' שנגררה למקום הרע והאכזרי, בזמן הלא נכון ובתזמון הלא נכון. לאורך זמן רב מהסרט, הצופים לא מבינים מדוע היא משתתפת בפעולות ההן בכלל, ולמה אנשי הארגון בכלל רצו שתתלווה אליהם בזמן פעולתם.

 

ולמרות שהצופה לא מבין את מטרתם של הארגון, או את מטרתה של בלנט, למרות שהסרט כולו מחזיק סימן שאלה ענק לאורך רובו, עדיין הוא נותר פשוט מרתק. דניס בוחר להקפיד על טון שקט, איטי ועדין, אך כזה שנראה שבכל שניה עומד להתפרץ, מלווה בפסקול מטריד שמזכיר את אופן דפיקות הלב, וכקינוח ישנם צילומי אוויר ותקריב מטרידים ומלאי זוהמה. 

לקראת הסוף הסרט נאלץ לתת תשובות לשאלות הגדולות שהוא מחזיק בהן, והתשובות האלה בהחלט הוציאו חלק גדול מהקהל המום, מבולבל, ועם חשק עז לציאניד. המלחמה בסמים היא עסק מלוכלך, והצפייה ב"סיקאריו" תזכיר לכם בכל רגע ורגע שאין דמויות טובות בסיפור הזה. זה לא משנה אם אתם בצד של המקסיקנים או של האמריקאים; כולם רעים, ועל אף דמות אין רחמים. אמילי בלנט, כטובה היחידה בסיפור, היא כמובן זו שחווה את המכה הכואבת מכולם. 

 

אל תתבלבלו, זה לא סרט שרוצה שתיהנו ממנו. זה לא סרט שבא לספר לכם סיפור פשוט, עם נבל, גיבור, ומלחמה פשוטה בניהם. זה סרט שרוצה שתתעמקו בו, תתמסרו אליו, תאמינו לו, וזה בדיוק מה שהופך אותו לסרט מאתגר, מעניין, שונה מאוד בנוף ההוליוודי. אם אתם אוהבים קולנוע איכותי, מרהיב, הירואי, אך כזה שגם איטי, מלנכולי ומלא במחשבה - אין ספק שמדובר בסרט בשבילכם. מעולם לא דמיינתם את מלחמת הסמים האמריקאית כמו שהסרט הזה מציג בפניכם אותה. אך אם סרטים "מלוכלכים", וניתן להגיד גם די פסימיים, לא עושים לכם טוב - אין ספק שאתם לא קהל היעד.