בואו
אספר לכם קצת על פיצול אישיות; לפני הכל, נתחיל ונומר שזו המחלה הנפשית
הכי קשה ומסעירה שהעולם הפסיכיאטרי ככל הנראה ידע מהיוולדו, וזה כל כך לא
מזהיר כמו שזה נראה. האנשים שחולים בהפרעת אישיות דיסוציאטיבית הם אנשים
שסובלים בכל רגע בו הם חיים, הם לא מסוגלים ליצור לעצמם חיים נורמליים, הם
מלאים בסתירות פנימיות, ומעבר להכל, קיימת טראומת ילדות עמוקה שגורמת להם
להביע את כל השינוי ההתנהגותי הבלתי נתפס ההוא. נסביר זאת כך; ישנה ישות
פונדקאית לכל אדם בעל הפרעת אישיות דיסוציאטיבית, וברגעים של התקף
פסיכיאטרי, נכנסים לחייו כל האישיויות שבנה לעצמו מאז הילדות. ברגעי ההתקף
האדם כביכול"משנה" את הישות הקיימת בו בישות אחרת, ואז, ברגע בו ההתקף
נגמר, חוזר להיות עצמו ללא שום אפשרות לזכור מה קרה וכיצד.
איך
מקבלים את המחלה הזו, אתם שואלים? שאלה טובה שעד היום אין תשובה לגביה.
התאוריה הגדולה ביותר לגבי המחלה היא שמדובר בסופו של דבר בנפשות של ילדים,
ילדים שעברו טראומה נוראית שכילדים הם לא הצליחו להכיל את העוצמות והכאב
של הטראומה הזו, ולכן בנו בראשם דמויות שונות שיספגו את הכאב של הטראומה.
כיוון שהטראומה לא מקבלת את המקום הכואב שלה בנפשו של האדם, הדמויות מלוות
אותו לאורך חייו כמתבגר - וכאמור, מפריעות לו לתפקד בחייו הנורמליים, כיוון
שהוא חווה התקפי שינוי אישיות אשר גורמים לו לאבדן זיכרון, אבדן ביטחון של
סובבים אותו בו ואבדן ביטחון בעצמו. האנשים הללו לא מסוגלים לעבוד, יתקשו
מאוד ללמוד, ולמעשה, לא מסוגלים כלל לחיות - אלא אם מטופלים באופן מוקפד
וארוך במיוחד, טיפול אשר עוזר להם להבין מאיפה נובעת הטראומה, להכיר את כל
הדמויות שקיימות בהם ולאט לאט "לרצוח" את הדמויות אחת אחרי השנייה.
למה
חשוב לי לספר את זה, בעצם? כיוון שהידע המקדים הזה רק ייתן לכם יותר הנאה
מצפייה בסרטו הנפלא של מ. נייט שמאלן, "ספליט". "ספליט" איננו סתם סרט
העוסק בפיצול אישיות; הוא סרט אשר לוקח את המחלה הערורה הזו, ויוצר ממנה
כמה אלמנטים קולנועיים נפלאים. נתחיל בכך - ג'יימס מקאובוי הוא קווין, אדם
בעל הפרעת אישיות דיסוציאטיבית שחולק בגופו 24 זהויות שונות. הסרט מתאר
שאחת מזהויותיו מתגלה כמעין סוטה, פדופילית או סתם חוטפת נערות - והוא חוטף
לביתו באופן אלים שלוש נערות שייאלצו לעבור עמו חוויות איומות. לא ברור
לאורך רוב הסרט מדוע הוא חטף אותן, אך לאט לאט מתגלות תשובות.
חשוב
לזכור שבמהלך הסרט, שמאלן נשען מאוד על התבונה של הצופים שלו - ולא מזלזל
בהם לרגע. לוקח זמן עד שדברים מתבהרים ואנו מבינים מה קורה, מי נגד מי
ולמה, וניתן להגיד שאנשים שבאו לסרט ללא הכנה מוקדמת יצטרכו לא מעט זמן כדי
להבין מה הסיפור ואיך לפרש את השיגעון שהולך שם ל"רעים" ו"טובים". המזל
הוא שגם זה עשוי בחסד; שלושת הנערות משוחקות נפלא, וסוף סוף גם הדמויות
שלהן נהדרות ואינטלגנטיות, כאלו שגם אם פסיכופט כולא אותן הן לא רק צורחות
ובוכות, אלא אשכרה מנסות לעשות פעולות כדי לצאת משם. איזה כיף לראות סרט
מתח שהגיבורות שלו לא מטומטמות, הרבה זמן לא ראינו כזה.
בקווין
מטפלת פסיכיאטרית נפלאה, אותה משחקת בתי בקלי ("קארי") - והיא לוקחת את
המחלה שלו צעד קדימה. היא משקיעה מאוד בהבנת המחלה שלו והתסמינים שלה, עמלת
רבות בכדי להכיר את כל הדמויות שקיימות בתוכו, ובין היתר, מפתחת תאוריה
מעניינת ואף חדשנית בנוגע למחלה של הבחור. קווין והפסיכיאטרית המתוחכמת שלו
רבים בסרט מי בעצם לוקח את הצעד הראשון במשחק - מי הוזה ומי חי את
המציאות, מי האנושי יותר ומי החולני יותר. האופן ההוא בו הסרט מאפשר לאנשים
בעלי מחלות נפשיות זווית בה אינם סתם "חולים", אלא באמת אנשים מוכשרים שאף
נעלים מאתנו, השפויים - מבריק ומנחם כאחד.
מ.
נייט שמאלן ידוע כבמאי גרוע במיוחד, הוא ביים את "החוש השישי" ומאז קצת
איבד את חושיו האחרים. אחרי "הביקור" הבינוני, "איירבנדר" המזעזע ו"העולם
שאחרי" שהיה פשוט סרט אסון (סטגדיש), הוא מצליח לחזור למקורות וליצור דרמת
מתח טובה, יעילה, מפתיעה, כזו שמזכירה ניחוחות של "החוש השישי" רק באופן
חדשני יותר, קלישאתי פחות. ניכר כאן כישרון הבימוי שלו באופן פנומנלי; הסרט
מלא בזוויות צילום מפתיעות ומעניינות שלא ראינו בסרטים אחרים, והוא מצליח
בתנועות מצלמה קלות לגרום לך להיכנס לראשו של פסיכופט, או לראשו של אדם
הכלוא אצל פסיכופט. משחקי המצלמה של שמאלן מצליחים בשיא הרצינות לקבל זווית
חדשנית בקולנוע המודרני. חשוב להזכיר גם את היותו אמן מתח הוא נפלא; בכל
סצנה וסצנה הסרט נהיה מותח יותר, וכזה שמדביק את הצופה לכיסא, וניכר להבחין
בכך שמדובר במלאכה של אמן מתח אמתי.
אך
החלק שהכי אהבתי ב"ספליט", הוא דווקא הרעיון שהוא מביא. מ. נייט שמאלן,
כתסריטאי, מסתבר, מוצלח הרבה יותר מאשר כבמאי, והוא מצליח להעלות השערות
מאוד מעניינות אודות מחלות נפש בכלל, ואודות הפרעת אישיות דיסוציאטיבית
בפרט. הסרט מעלה אולי את השאלה החשובה ביותר; אם בן אדם מצליח להגיע למצב
שבו הוא מפצל את עצמו למספר אישיויות, שלכל אחת מאפיינים שונים, צורת דיבור
שונה, במקרים מתועדים בעולם יכול להיות להם לחץ דם שונה, כולסטרול שונה
וכו' וכו' - נשאלת השאלה, האם הם באמת בני אדם רגילים, או, שמא, הם בני אדם
שנגועים במעין סוג של מפתח שמאפשר לנו לראות עוד שלב בפיתוח המוח האנושי?
הרי ליצור דמויות, וליצור בהן שינויים פיזיולוגים, בגוף אחד - זהו דבר
שבהחלט ניתן להגדיר כ"על טבעי". הסרט הולך עם השאלה הזו רחוק, והפתרונות
שהוא מציע, הזויים או לא, מרתקים ורלוונטיים להפליא. יצאתי מהסרט עם מלא
שאלות ומקומות לדיון ביחד עם שותפיי לצפייה, ולזה חברים, קוראים יצירה
קולנועית טובה. כזו שלוקחת נושא והופכת אותו גם לקולנוע טוב, וגם לקולנוע
שמציע דיון.
"ספליט" איננו יצירת מופת, אך הוא ללא ספק סרט מתח חזק, מאיים והכי חשוב, כזה שגורם לקהל לחשוב. כדאי מאוד לראות. ★ ★ ★ ★ |
תגובות
הוסף רשומת תגובה