בואו נדבר על האוסקר.
הלילה,
ב3 לפנות בוקר, יגיע הטקס הזוהר שאני ועוד מספר חד ספרתי של ישראלים נשאר
ערים לראות במלוא ההתלהבות. כמו אוהדי כדורגל לקראת משחק ליגת אלופות (או
משהו), כולנו נבוא מלאי ציפיה ונהרוס את שעות השינה שלנו, בכדי לצפות
בבחירות הצפויות של האקדמיה לסרטים הטובים של שנת 2019.
רק
שהפעם, בניגוד להרבה שנים אחרות, האוסקר באמת מעניין. לא יודע אם הטקס
עצמו, אבל המועמדים שנבחרו השנה, באופן מפתיע, ממש שווים צפייה.
כמה
מהסרטים הטובים שמועמדים השנה לא צריכים בכלל שתטרחו ללכת לקולנוע לראות
אותם, אלא סתם שעתיים מול המחשב. ''נטפליקס'' מביאה עמה בשורה משונה;
קולנוע באינטרנט. הסטנדרטים של נטפליקס כבר ממש מיישרים קו עם הפקות קולנוע
הוליוודיות ענקיות, וכבר לא ניתן להרגיש בהבדל. האם אנו לקראת עידן בו מסך
המחשב יחליף את אולמות הקולנוע? האם ילדי עוד יצחקו עלי שטרחתי לשלם עשרות
שקלים מידי חודש בכדי לנשום אוויר משותף עם ילדי ריטלין מראשון לציון בכדי
לצפות בסרט חדש? מה המשמעות של כל זה? מפחיד. עצוב. יותר מידי מחשבות.
בכל מקרה, הנה הדירוג שלי למועמדים לאוסקר, מהרע עד הטוב ביותר;
***
🎬 𝟡.''סיפור נישואים'' (נוח באומבך);
עוד
סרט של נטפליקס, שזכה לשבחים רבים וראוי לחלק ניכר מהם. באומבך יצר עבורנו
ריפלקציה יפה, פשוטה ואותנטית של זוג המצוי במשבר. סקרלט ג'והנסון בתפקיד
הממש-רציני-ראוי שלה, וגם כאן, היא מוכיחה שהיא פשוט שחקנית מהסוג שכיף
לראות על המסך; כל צחוק, כל כאב, הכל כל כך אותנטי ונעים לצפייה. אדם
דרייבר מעורר הזדהות ומרגש בתור הגבר המתוסכל, וג'והנסון מתכתבת עמו בתפקיד
האישה נטולת הביטחון שמצד אחד נאבקת בו ומצד שני נאחזת בכל חיזוק שיכול
להעניק לה. הסרט מאוד נשען על הופעות המשחק, ולכן, מעבר ליופי הפיוטי
ולכישרון הרב קשה למצוא בו תוכן של ממש; הוא בעיקר סוג של ''קרמר נגד
קרמר'' גרסאת 2020. אבל תחשבו שיחסית לסרט הפחות מוצלח ברשימה, הוא ממש
מוצלח בפני עצמו, וזה הישג עצום עבור המועמדויות השנה.
🎬 𝟠. "פורד נגד פרארי" (ג'יימס מנגולד);
אם
בא לכם לדעת איך מרגישה נהיגה בפורד מהסבנטיז, אבל על אמת - הסרט הזה הוא
אשכרה סימולציה מבריקה לחזרה בזמן. אתה מרגיש את זה. חי את זה. הצילום
והאווירה, כולה נשענת על ניואנסים קולנועיים מבריקים של בימוי,
סינמטוגרפיה, בצורה כה מלהיבה ומבדרת. הסרט קצת ארוך, וקצת אמריקאי למדי,
אבל במסגרת היותו עוד סרט מירוצים אמריקאי הסוגד לנהג מירוצים אמריקאי; הוא
מהסוג המבדר ביותר. ג'יימס מנגולד מוכיח שוב, שלמרות שאף אחד לא מכיר
אותו, הוא אחד מהבמאים המבטיחים בתעשייה כיום. הוא עוד יפרוץ מתישהו.
🎬 𝟟. "נשים קטנות" (גרטה גרוויג);
אני
ממש אוהב את הסרטים הקלאסיים האלה, עם השמלות, האווירה ההיסטורית
והפיוטיות שעוטפת את המסך. בסרט הזה, גרוויג, בחרה לתת אינטרפרטציה ייחודית
לאגדה המוכרת של לואיזה מיי. אני יודע שיש אינספור עיבודים טלווזיונים
וקולנועיים לסיפור הזה, אבל הפעם, הדגש הוא יותר על ההרהורים של הדמויות,
ופחות על ההתרחשות. מאוד יפה ויזואלית, מאוד נעים לצפייה, ומריל סטריפ
האגדית בהופעת משנה משעשעת ומוצלחת כרגיל. אה, והכי חשוב - אין קלישאות!
🎬 6. "ג'וג'ו ראביטס" (טאיקה וואטיטי)
אני
נעלב מעצמי שהסרט הזה רק במקום השישי, כי הוא באמת הפתעת השנה מבחינתי.
סאטירה מבריקה, שחורה ואינטלגנטית על מלחמת העולם השנייה. למרות שנראה
מגוחך בטריילרים, ולא הבנתי מה לעזאזל הופך אותו לסרט המועמד לאוסקר, הסרט
הזה פשוט מצליח ליצור מגוון מצבים גרוטסקיים ומצחיקים מחד, ומצבים מרגשים
עד דמעות מאידך. הגדולה הזו, של הצחוק מול הטראגדיה, מצריכה ידיים של אומן
אמיתי. וואטיטי, היהודי שנאבק על הפקת הסרט הזה שנים, מגיע לגדולה הזו.
שנון, ביזארי, ייחודי ונוגע ללב. אהבתי.
🎬 5. "היו זמנים בהוליווד" (קוונטין טרנטינו);
יש
טענות שהסרט הזה יזכה, ואולי, אולי גם מגיע לו. טרנטינו בוחר להביא בפנינו
את הבמה ההוליוודית משנות ה70; בלי עלילה, אבל עם המון אווירה. טרנטינו
בעיני הגיע לשלב בו הוא מבין שהסרטים הם כלי להבעת האהבה שלו לקולנוע, והוא
לא צריך לרצות אף אחד. אולי הוא הבין את זה מזמן. אבל משהו בסרט הזה,
האווירתי הזה, פשוט שובה לב. זהו מכתב אהבה טהור ויפה להוליווד הישנה, תוך
כדי מחוות לבביות לרומן פולנסקי, תקופת ההיפים, ברוס לי, סטיב מקווין..
פשוט נוסטלגיה מחבקת לקולנוע של פעם.
🎬 4. "1917" , סם מנדז;
יתכן
מאוד שזה הסרט שיזכה. אוקיי, אין ספק שזה הסרט שיזכה. ומגיע לו. סם מנדס,
הבמאי של יצירות מופת כמו 'אמריקן ביוטי' או 'חלון פנורמי', מביא עבורנו
תיעוד חי ובועט ממלחמת העולם הראשונה. אין מילה אחרת לתאר את הסרט הזה חוץ
מיצירת אמנות. דמוי שוט אחד, מעביר את תחושת החוויה, הכאב והלחץ של מלחמה
בצורה שמורטת את העצבים. תחושת הקרב הסוערת לא מרפה ממך כצופה, ונקודת המבט
שלך כל כך חונקת, במובן הקולנועי המעולה של המילה. שלא נדבר על הצילום,
וואו, הצילום. בעולם אחר הסרט הזה היה סרט השנה שלי בקלות, אבל מה לעשות,
הוא הגיע בשנה יותר מידי מוצלחת.
3. "פרזיטים" (בונג ג'ון הו);
בונג
ג'ון הו הוא הבמאי הזר האהוב עלי, וכל סרט שלו הוא מבחינתי עילא לסגידה
עבור הקולנוע כאמנות ששווה משהו. אם תפקיד של במאי הוא ''לעבוד עליך''
כצופה, למכור לך דמויות, סיפור, מציאות, אווירה - ג'ון הו פשוט טורף את כל
המתחרים. אני לא יודע למה, אבל הוא מצליח לעבוד עלי, כל פעם מחדש. והסרט
הזה, דווקא, בעצם הצגת הסיפור הקומי והמשונה שלו, מצליח לגרום לכל כך הרבה
תחושות, בכל כך הרבה דרכים שצריך לראות כדי להבין. זה לא לכל אחד;
הביזאריות אינה נגישה לכל הקהל; הקוריאנית עשויה לשגע; ועדיין, כל תמונה
בסרט הזה, כל שניה שחולפת, כל מסר המתחלף במסר, הכל מלאכת מחשבת. זהו סרט
על מלחמת מעמדות, על עשירים ועניים, ועל כמה שהעולם נראה אחרת כשאתה בתפקיד
אחר. מעבר למרקסיזם החינני, הסרט עמוק מהמצופה, ומכיל עלילה עשירה ומפותלת
שאי אפשר להפסיק לדבר עליה. פשוט נפלא. וזה אשכרה רק מקום שלישי.
2. "האירי", מרטין סקורסזה;
התלבטתי
רבות אם הסרט הזה במקום השני או הראשון; קצת שטויות כמו אורך או
נטפליקס-יות השפיעו עלי, אבל זה באמת לא משנה. ''האירי'', חובבי קולנוע
יקרים, הוא יצירת מופת בין-דורית. הוא סרט שיזכר לעוד שנים ארוכות, בתור
הפינאלה המשובח לסאגת סרטי פשע של שנים. סקורסזה מביא דרך סיפורו של הפושע
האירי, פרנק שירן, את התמצות והאפילוג לפילמוגרפיה הנפלאה שלו. זה קשה;
לתמצת עשרות סרטים מהסבנטיז עד 2019 זו משימה שמצריכה המון סבלנות, והכל
מאוד דחוס, חסר נחת. חלק יעמדו בזה, חלק יתאפקו לפני שהשלפוחית תתפוצץ, אבל
לא משנה מה - לא תוכלו שלא להעריך את הדבר הזה. הופעות המשחק של דה נירו,
פאצ'ינו, פאשי, מרגישות ממש כמו שידור חוזר של ''החבר'ה הטובים'' בימים
שהוא היה פופולארי. דה נירו נותן כאן את משחק חייו; והוא אשכרה לא מועמד
לפרס השחקן הטוב ביותר.
החלק
המרגש, אפילו עד דמעות, הוא הרגע בו סקורסזה מביא עבורנו הסתכלות בוחנת על
מעשי הדמויות שכיכבו בסרטיו. פתאום, הפושע הגברי והאלים, ההוא שהערצנו,
נהפך לזקן ממורמר, המביט על חייו בתסכול. לפתע, אנו מבחינים בסוג של חרטה,
אפילו התנצלות, על הפשעים שהמאפיונרים הללו עשו מהסבנטיז ועד היום. החיים
מקבלים משמעות אחרת. הקולנוע מקבל משמעות אחרת. סקורסזה מקבל משמעות אחרת.
הקולנוע היום הוא דור אחר; סקורסזה חותם את הדור הקודם עם סרט שהוא לא פחות
מיצירת מופת מושלמת.
🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇🎇
🥇במקום הראשון......
1. הג'וקר" (טוד פיליפס)
כן,
בהרבה בחינות, הג'וקר לא מוצלח ומרהיב כמו ''האירי''. הוא גם לא מתוחכם
כמו ''פרזיטים'', ולא מסעיר ויזואלית כמו ''1917''. עדיין, הג'וקר, הסרט
הקטנטן והעצוב הזה, הוא הסרט שגרם לי השנה להיות סוער. ממש סוער. הסרט הזה
גורם לקהל שלו להיות אקטיבי, בצורה שמשקפת בשלמות את הקולנוע הפורמליסטי,
החדש, הלא מתנצל. כולם יצאו מבולבלים מהסרט הזה; מי רע, מי טוב, מה נכון
ומה לא. המוסר מתעוות, הקהל מבוהל, צוחק ובוכה, הכל פשוט מסעיר וחסר שקט.
והסרט?
בסך הכל סיפור חסר סיפור על אדם שהגורל בז לו, על בחור נכה ועילג שאנו רק
צופים בו הולך ומאבד את האמונה באדם, בחיים, ובצחוק. אבל הדרך בה הסרט מספר
את האי-סיפור הזה, היא פשוט פנומנלית. כולם מדברים על הסרט הזה, ובצדק.
כולם נסערים מהסרט הזה, כמו שצריך. והסרט הזה, תרצו או לא, הוא קולנוע.
פיור קולנוע. הוא בועט בקהל, הוא מעורר דיון וביקורת, הוא גורם לאנשים לצאת
מהאולם ולהסתכל על העולם טיפה אחרת. שלא נדבר על הכלים הקולנועיים;
הקריצות ל''מלך הקומדיה'', המחוות לקולנוע הישן, ההופעה הפסיכית של חואקין
פיניקס. הג'וקר הוא פשוט הסרט הכי טוב שראיתי השנה.
* * *
קצת נעלמו לי:
אני
מאוד אהבתי את הסרט של קלינט איסטווד, ''ריצ'ארד ג'יול'', על מאבטח מסכן
שמואשם במפגע טרור שהוא בכלל ניסה למנוע. מאוד יפה, מאוד אותנטי, ובעיקר
מאוד אוסקרי-סטי. הוא מסתפק במועמדות מחמד לשחקן המשנה (בצדק), אבל הוא
ראוי להרבה יותר. מוזר.
ואם
אני לא טועה, היה דיבור ש''הנוקמים: סוף המשחק'' יהיה מועמד, בשל ההישג
הקופתי והקולנועי שהגיע אליו. אם שר הטבעות היה, מדוע זה לא? הרי מדובר
באחד מהסרטים הטובים של השנה, ובהחלט כזה שעומד בסטנדרטים. הרי מדובר בהישג
הוליוודי קלאסי, לא?
והכי חשוב - רוברט דה נירו לא מועמד על תפקידו האגדי ב''האירי''. זה אפילו לא בושה, זה ממש בדיחה מעליבה במיוחד.
קצת ניחושים:
להשערתי
- 1917 יהיה הזוכה הגדול, לפחות בתחום הצילום, הבימוי, העריכה, וכמובן
הסרט הטוב ביותר. אולי אפילו גם בתסריט, למרות שאני מקווה ש'פרזיטים'
יפתיע. לפחות אתנחם ש'פרזיטים' יזכה בקט' סרט הזר. אגב תסריט; היו זמנים
בהוליווד ו1917 הם כנראה המועמדויות הראשונות לתסריט שאין להם סיפור של
ממש.
בנוגע
למשחק; פיניקס בצדק יקבל פסלון על תפקידו האגדי ב'ג'וקר', ומי יתן
וג'והנסון תזכה על תפקידה ב'סיפור נישואים'. שחקני משנה? הימור של ממש.
מאמין שג'ו פאשי על 'האירי', ואולי גם קתי בייטס כאמא המיוסרת ב'ריצ'ארד
ג'יול'.
***
אז
סך הכל - המועמדים ראויים, התחרות קיימת, הבחירות קשות מתמיד. אמנם מרגיש
שהכל ילך לפי הנוסחה האמריקאית המוכרת, אבל בתכל'ס? אין לי מושג איך זה
ייגמר. מה שהופך את זה לנהדר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה