''האירי'' - מכתב ההתנצלות הכי מרגש בקולנוע

מרטין סקורסזה אוהב אנשים רעים.

כל מי שמכיר את הבחור ואת פועלו יודע את זה. מרטין סקורסזה הוא לא אדם של מוסר. הוא עושה סרטים מדהימים, מהירים, כיפיים לאללה. הוא אולי במאי העת הקלאסית בקולנוע היחידי שפועל גם כיום וממשיך ליצור יצירות מופת ללא עוררין. הסרטים שלו, בעבר ובהווה, יוצרים דמויות אייקוניות, סצינות מבריקות ודיאלוגים שנצרבים במוח. הוא עושה קולנוע אמיתי, הבחור הזה. גם אם הגיל שלו כפול ב4 משלי. האדם מוכשר.

סקורסזה, כפי שהוא, מביים את הסרטים שלו בנוסחה הפשוטה והעובדת. דמות ראשית, תמימה תחילה, מכירה אט אט את עולם הפשע. מפה לשם, היא מדרדרת בסחף הכסף והבצע, והאדם הפשוט נעשה פושע אפל, חסר רחמים, חסר מוסר, שהולך ומחסל כל מה שבא לדרכו. לבסוף, הוא נותר לבד. וזה כל הסרטים שלו. 'הזאב מוול סטריט'', ''החבר'ה הטובים'', ''קזינו'', ''השתולים'' - הם פשוט מספרים את אותו הסיפור, באופנים כאלה ואחרים. זה לא משנה, כי זה מרשים. הבחור פשוט יודע לעשות סרטים.

הפעם, סקורסזה בוחר לעשות מפגש נוסטלגי לדמויות שכולנו מכירים. אל פאצ'ינו, רוברט דה נירו, ג'ו פאשי - מגדולי סרטי הפשע הקלאסיים. כולם באים ומתאחדים בכדי ליצור את האפוס הכי ארוך, הכי יקר והכי יומרני של סקורסזה אי פעם. והם, השלישיה המוצלחת הזו, כולם מעל גיל ה70. ההפקה הזו, והרתמות השחקנים, היא מדהימה לכשעצמה. כשקאסט כזה מופיע לך על הפוסטר, הציפיות בשמים.

וכן, לרוב אורכו (ו'אורכו' ארוך מאוד), סקורסזה מראה לנו את אותו הסיפור. שוב אותו פושע שמתחיל בקטן ומדרדר לרוע מוחלט. כאמור, אין מוסר - כולם רעים, אין טובים. לכולם אין משהו טוב לבשר לנו. כולם שונאים את כולם, כולם רוצחים את כולם, וזה נעשה בשנינות ובאיכותיות - אבל אין מעבר.

ו-וואלה? במרבית הסרט, זה באמת מרגיש כאילו אתה רואה סרט שראית בעבר. גם מבחינה חיובית, אגב. דה נירו, פאשי ופאצ'ינו, שלושתם, מוצגים מגילאי ה20 עד גילאי הזקנה. הטכנולוגיה שמצליחה להראות אותם צעירים מדהימה. הסצינות, בעיצוב הקולנועי ההיסטורי המוכר של סקורסזה, מעוררות את הטעם הנוסטלגי והטוב של סרטי הפשע של שנות ה70. אבל לרגעים, במשך זמן לא מבוטל, אתה מוצא עצמיך צופה בקטעי-סרטים שמרגיש שצפית בהם בעבר. זה לא רע, אבל זה כן מוכר, מוכר מידי. זה גם די ארוך, אפילו, ארוך מידי. זמן רב צופים רבים עשויים לשאול את עצמם, מה הטעם, ומה בעצם סקורסזה מנסה לעשות פה.

לאט לאט, ככל שהסרט מתקדם, החוויה הזו, הנוסטלגית הזו, נהפכת לחוויה עמוקה ומטלטלת. דה נירו משחק את עצמו. הוא משחק את הדמות שהוא תמיד שיחק. את אותו הפושע הרשע, המוכר, שחקן עם פרצוף קר וחוסר אמפתיה. כמותו גם פאשי החמוד וחסר הסנטימנטים, או פאצ'ינו המשוגע וחסר כל רסן. הם משחקים את עצמם. הם משחקים את הדמויות שאנחנו מכירים לאורך כל הקריירה שלהם. ופתאום, לפתע, בפעם הראשונה, אנחנו רואים את הדמויות הללו מביטות לאחור. כל סיפורי הפשע, הדם, השנאה, מסתכמים בסצינה סופית פשוט מדהימה שגורמת לכולנו לראות את הכל אחרת.

הסרטים של סקורסזה עסקו באנשים רעים שעשו דברים רעים. הפעם, אנחנו זוכים לראות מבט כן, כואב ומטלטל על העבר, כזה שגורם לך להרגיש את הקולנוע שגדלת עליו בדם. ניתן להרגיש, פתאום, כמה החיים חולפים, באיזה קצב, וכמה זה כואב. פתאום, הדמויות האלה, האנטי-גיבורים הפושעים האלה, מוצגים באופן כל כך מושפל, כל כך כואב. לא קל לראות אותם ככה. דה נירו פשוט שבר אותי לרסיסים.

יתכן בהחלט שמדובר במכתב ההתנצלות של סקורסזה, על קריירה מדהימה אך מלאה בדם. מכתב התנצלות שבא ומביט אחורה, ומביע חרטה. חרטה לא קיטשית, לא מתחכמת, אלא כזו שבאמת מסתכלת על החיים באופן יותר ערכי. מהסרטים שמעלים זכרונות ומחשבות על העבר, ומעלים שאלות לגבי העתיד. לא משנה מה, את הסצינות האחרונות עם רוברט דה נירו, אתם לא תשכחו בחיים.

3 וחצי שעות, לא קלות בכלל, שדורשות סבלנות מברזל והיכרות עם הז'אנר. אבל כל כך, פשוט כל כך משתלם. סרט כזה טוב לא יוצא כל יום, או כל שנה, או אפילו כל מילניום. סקורסזה נפרד מאיתנו באחד מסרטיו היפים ביותר. אל תחמיצו את הסרט הזה.