יום הקולנוע הישראלי: להתרחק מהפוליטיקה על ידי פוליטיקה

אחרי 2 מערכות בחירות מכוערות, מתישות, מהקשות שהעם הזה חווה, הגיע הזמן להגיע אל האירועים שמחברים בנינו לעומת אלה שמפרידים בנינו - קולנוע. לא יעזור כלום, ''קולנוע מחבר בין אנשים'', ככה כולם אומרים. אבל מסתבר שיש קולות שמנסים להפריד ולפלג בנינו גם בקרב התרבות הטהורה, כמו שרת התרבות מירי רגב. השרה, שנעשתה לאחרונה גם מבקרת קולנוע, המציאה שיטה חדשה - לבקר סרטים בלי שתצפה בהם. זאת עשתה לסרט ''פוקסטרוט'' הנהדר, ''עו''ד לאה צימל'' המרתק, הסדרה ''הנערים'' הנפלאה, ועכשיו גם ל''ימים נוראיים'' - והמשותף לכולם הוא שהיא שונאת אותם, בגלל שהם ''מעוותים את המציאות של מדינת ישראל'', או שהם ''שמאלניים מידי''. הם לא זכאים לתקציב, לא זכאים לפרסים, ולא זכאים לכלום. זה סרטים, קיבינימט. כמה אפשר כבר לשנוא סרטים?

אז תודות למבקרת התרבות האיכותית ואנינת הטעם, גברת רגב, צפיתי בכל הסרטים שהמליצה לא לצפות בהם. האמת? שזו שיטה ממש טובה לבחור סרטים. מסתבר שהסרטים שהשרה רגב לא אוהבת, הם הסרטים הטובים ביותר שהקולנוע הישראלי מייצר, פעם אחר פעם.

השבוע הייתה לי הזדמנות לבחון זאת, ב''יום הקולנוע הישראלי'', בו הקרינו מגוון סרטים מקוריים, כחול-לבן, במחיר ירוד של עשרה שקלים לכרטיס. הלכתי לשלושה. הם היו נהדרים.



א. ''הבלתי רשמיים''

למרות שהגעתי אל הקולנוע כדי להתרחק מפוליטיקה, מסתבר שהקולנוע הישראלי עסוק בלהחדיר אותה גם ברגעי הפנאי. אבל היופי הוא שגם כשעוסקים בקולנוע, אפשר לעשות זאת בחן. ''הבלתי רשמיים'' מספר את סיפורה של מפלגת ש''ס, שמסתבר, מתגלה כסיפור פשע-קומי מדליק, שמבויים בחן ושנינות. שולי רנד משחק את יעקוב כהן, מקים המפלגה הספרדית לאחר שהודר והופלה במשך שנים על ידי הקהילות החרדיות האשכנזיות. הרעיון היה להקים פלג פוליטי במועצה המקומית בכדי לאזן את התקציבים, את הזכויות ואת ביטול האפליה. למרות שכל הרבנים התנגדו לרעיון, כהן הלך עם האג'נדה שלו ללא התחשבות במגבלות, וזה הגיע עד להיותה אחת מהמפלגות הגדולות במדינה.

הסרט מציג סיפור פשוט, ללא הקשרים פוליטיים, על חבורת ''העלובים המוצלחים''. אוסף של אנשים ללא השכלה בשמיים או בינה מרחיקת לכת, שמצליחים לעלות גבוה גבוה, בעזרת רצף של גורל, חיבה והזדמנויות נגררות. הסרטים האלה, על אנשים פשוטים שעושים דברים גדולים, הוא סגנון שתמיד מנגן על הלב. האופי הקולנועי של הסרט, מתכתב עם סרטים גדולים בהיסטוריה, כמו ''החבר'ה הטובים'' וקלאסיקות נוספות. סרוקסזה בגרסה הישראלית. אהבתי מאוד.





ב. ''ימים נוראיים''

הסרט השני אליו הלכתי, הוא בהמלצת הגברת רגב, ''ימים נוראיים'' על אירוע הרצח של יגאל עמיר. הסרט, מסתבר, פוליטי מאוד, אבל לא נגרר לצד הפוליטי באופן מאולץ או חד משמעי. הסרט מצליח להציג תמונה מאיימת, מפחידה, אפילו כמו סרט אימה, על האופן שבו אדם שקול דעת, חכם ושפוי רוצח ראש ממשלה. מאוד מרשים לראות את האופן בו הבמאי והשחקנים הפעילו את המערכת המורכבת הזו בשביל ליצור חוויה קולנועית מאתגרת וחסרת פשרות. בין אם בטון האלים, המאיים, השילוב של קטעי ארכיון, והנועזות לצעוק ולהגיד - הייתה הסתה, הייתה שנאה, והיה מי שגרם לרצח הזה להתרחש. יש משהו כואב, אפילו צורם, באופן בו התודעה של אנשים גורמת לנו לעשות דברים קיצוניים. רצח רבין לדעת רבים רצח גם את השלום, אבל זה כבר יעשה בסרט הבא שנדבר עליו. הרצח של רבין הוא עיוות דמוקרטי, מעשה מתועב שאף יהודי לא ירצה לעכל, אבל הוא בעיקר רמז ואזהרה למחיר של הסתה ושנאה. ההזדהות עם יגאל עמיר, זו שכל כך יוצאים כנגדה המבקרים, היא דווקא זו שהופכת את הסרט לכל כך מצמרר ועוצמתי. יצירת מופת של ממש.





ג. ''יומני אוסלו'' 

הרגשתי מוכרח לאחר הצפייה ב''ימים נוראיים'' להזכר בהיסטוריה, ולצפות בפרוייקט הדוקומנטרי ''יומני אוסלו'', המספר את אירועי מאחורי הקלעים שהתרחשו מאחורי ההסכמים ההיסטוריים. הסרט מורכב מ3 פרקים, שרובם תיעודי יומנים של האנשים הגדולים שהיו מאחורי היוזמה המפוארת. שיחות, הסכמים, חלוקת השטחים, מפות, דעות וחילוקי דעות, ועוד. ניתן לראות לראשונה את הצד השני, הפלסטיני, ואת המשכילים שבאו מצדם ליצור מציאות אחרת. ניתן לראות שמאחורי הוויכוחים הקשים והמציאות המדממת, היו שם אנשים שבאמת האמינו בעתיד טוב יותר. הפיגועים והרציחות, של שני הצדדים, בהחלט החמירו וגרמו לתמונה הזו של המנהיגים להיראות מרוחקת, מנותקת, ואף חסרת אחראיות מהתוצאות ההרסניות. אבל המנהיגים, מסתבר, האמינו בכל ליבם שזו הדרך להגיע לחיים טובים יותר - ולאחר שרבין נרצח, כנראה שכבר לא נגלה אם הם צדקו או טעו לעולם.

שני רגעים מרגשים בסרט, היו רגעי משבר אנושיים מאחורי הדמויות הקשוחות. הראשון הוא סופו של רבין, בארגון העצרת לזכרו. פרס ארגן את העצרת העמוסה והמרגשת, אבל רבין התנגד לה בחשש, כי האמין שאף אחד לא יגיע. רבין האמין שזו הקדנציה האחרונה שלו, שהוא עושה הכל בשביל השלום, אף במחיר שישנאו אותו בקרב עמו. פרס הרגיש שהוא חייב להוכיח לו שהמציאות הפוכה, וארגן את העצרת הענקית, שריגשה את רבין מעבר לכל דמיון. לראשונה, מתאר פרס, רבין חייך, חיוך אמיתי, בתקופה הכל כך דעוכה הזו שלו. הוא הרגיש אהוב, רצוי, ובעל משמעות. זה הרגיש לראשונה כאילו הוא מקבל תמיכה ולא שנאה מן העם שבחר בו. לצערו, זה גם היה יומו האחרון.

הרגע השני שריגש אותי, היו הרגעים שבהם שמעון פרס מספר על ההתעללות שעבר בקרב התקשורת, הפוליטיקאים והעם לאחר הרצח של רבין. איך כינו אותו, חסר נסיון, בוגד, אפס פוליטי, והעלילו עליו שמועות ללא הפסקה. פרס טוען שהוא עדיין מאמין בשלום, ומתנגד להאמין שישראל תחיה על החרב. למרות שהכל נכשל, פרס נותר אופטימי, ומסיים את הסרט בראיון אחרון בחייו, בו אומר שכל עוד לא הגענו אל החוף - אסור לנו לטבוע במים. הוא באמת מאמין שיהיה פה שלום. התמימות, לצד הכאב שבהכרת המציאות, הוא קורע לב. כדאי לראות.


***

אז אלו היו הסרטים שראיתי ביום הקולנוע הישראלי. ושוב, תודה לגברת רגב, על ההמלצות החמות לסרטים מעולים. נתראה שנה הבאה, כנראה.

יום שישי , 27/9/19, 11:10