ביקורת על ג'ון וויק 2 | יום חמישי, 16/2/17, 13:28
מי שצופה בסרטי אקשן רבים כבר יודע שהקלישאה הכי גדולה בסרטי אקשן היא גיבור שנורה לאורך כל הסרט ונותר ללא פגע. ישנם עוד צופים שעוד מנסים להעיר לסרט על חוסר הגיון, לזלזל בו ולהגיד ש"במציאות זה לא היה קורה!" בהנחה שמכוניות מתפוצצות ומתהפכות בעשרות מטרים זה דבר לגיטימי. אם הדברים האלה מפריעים לכם בסרטים, אני מצטער - "ג'ון וויק 2" הוא ממש לא סרט בשבילכם. למעשה, זה גם הדבר שהופך את "ג'ון וויק 2" לסרט כל כך מבדר - הוא לא הגיוני, העלילה שבו שואפת לאפס מקוריות והוא כמעט כולו מעבר ממרדף אחד למרדף אחר, ובסך הכל, הוא ממש כיפי.
למי שראה את הסרט הקודם, ואין בהכרח חובה צפייה בו, ארחיב - ג'ון וויק הוא רוצח שכיר מאיים בעל הכינוי "בוגי מן", אשר פרש מעסקי הפשע, אך בעקבות כנופיה רוסית שרצחה את כלבתו הוא מצליח למצוא את עצמו שוב בתוך מרחץ הדמים האין סופי. אחרי שבסרט הקודם הוא רדף אחר כל הכנופייה שהעזה להתעסק איתו ועם הכלבה שלו, כרגע הוא נקלע בכלל למשימה אחרת - מסתבר שבעולם של ג'ון וויק ישנו דבר שנקרא "שטר חובה", משמע, אם מישהו התחייב אליך בעבר במשימת הרג כלשהי, כעת אתה מחוייב אליו. לא משנה מה יקרה, ג'ון וויק מחוייב למשימה, וכעת הוא צריך לרצוח את האחות של הנבל, כיוון שהנבל רוצה במעמדה ומקנא בה. כמובן שהוא יהרוג את כל מי שיפריע לו בדרך.
נתחיל עם הגיבור שלנו, קיאנו ריבס. את זה שהוא לא שחקן גדול כולנו כבר יודעים מ"מטריקס", אבל כאן באופן מפתיע ההבעות פנים החד-גוניות שלו והסגנון הגברי והלא רגשי שלו גורמים לדמות של ג'ון וויק לקבל מעט סטייל, סוג של סילבסטר סטאלון מודל 2016 שכזה. בגיל 50, הוא עובר ממקום למקום, ולא עושה דבר מלבד להרוג אנשים - אבל הצורה בה הוא הורג אותם, כיפית להחריד. בין אם זה במכות, ביריות, בשליפת סכינים או אפילו דרך עפרונות, כשג'ון וויק רוצה לרצוח, הוא יודע איך לעשות את זה.
הבמאי צ'אד סטאהלסקי מצליח באופן מרשים להפוך את הסיפור (עד כמה שהוא קיים) הסטנדרטי הזה למרהיב נורא. בעיקר בזכות הלוקיישנים. בחירת ההפקה לצלם את הסרט במועדונים, במוזיאונים, באיזורים עתיקים והיסטוריים ובתחנות רכבת, הופכת את הסרט בעיקר לצבעוני ומהיר. זה נראה שלא משנה כמה הושקע בעלילה, בנוגע להפקה - ההשקעה כאן חסרת תקדים לסרטי בי מובי סטנדרטיים. אין לי ספק שלקח הרבה זמן לצלם את הסרט הזה, ואין כמו לראות סרט בי מובי מושקע נורא.
הבעיה היחידה היא, שהעלילה, דלה ככל שתהיה, היא כן פרמטר משפיע, וכאן היא אפילו מקבלת מאפיין בעייתי במיוחד. נתחיל מזה שג'ון וויק בכלל לא רוצה להרוג אנשים, אלא נאלץ לעשות זאת, ואין כאן שום מקרה קלאסי של נקמה או מטרה אמתית כמו שהיו בסרט הקודם. הכל כאן נעשה בצורה שרירותית, כאילו הסרט צועק לקהל "אני לא רוצה שתקחו אותי ברצינות". בנוסף לכך, הסרט מקדיש הרבה תשומת לב לעלילה שבו למרות שהיא כמעט לא קיימת; ישנן המון סצנות של דיאלוגים חסרי משמעות לחלוטין, שיחות ארוכות, מונולוגים, דיבורים וקטעים סתמיים שהמטרה היחידה שלהם היא למרוח את זמן המסך. אם כל המטרה של הסרט היא סצנות אקשן, למה הוא צריך לעשות הרחבה כל כך מעיקה לסצנות ה"בין לבין"?
ועדיין, "ג'ון וויק 2" בסך הכל הוא בילוי כיפי, קליל, ודל משקל. היופי העיקרי ב"ג'ון וויק 2" היא המודעות העצמית שלו. זהו סרט אקשן סתמי לחלוטין, והוא בהחלט מודע לזה. הסרט מלא בהומור ובשנינות שמעידים על האופן שבו אפילו היוצרים לא רוצים שתקחו את הסרט ברצינות. יש כאן סצנות בהן אדם רגיל היה מתפרק ל30 חתיכות שניתן לאכול כסלט, וקיאנו ריבס יוצא מהן נקי ללא פגע. אז כן, מי שמחפש סרטים עם הגיון, עלילה או רציונאליות כלשהי, זה לגמרי לא הסרט בשבילו. לעומת זאת, מי שמחפש אקשן טוב, צבעוני, נטול הגיון אך בעל המון מודעות עצמית - כדאי לראות.
מי שצופה בסרטי אקשן רבים כבר יודע שהקלישאה הכי גדולה בסרטי אקשן היא גיבור שנורה לאורך כל הסרט ונותר ללא פגע. ישנם עוד צופים שעוד מנסים להעיר לסרט על חוסר הגיון, לזלזל בו ולהגיד ש"במציאות זה לא היה קורה!" בהנחה שמכוניות מתפוצצות ומתהפכות בעשרות מטרים זה דבר לגיטימי. אם הדברים האלה מפריעים לכם בסרטים, אני מצטער - "ג'ון וויק 2" הוא ממש לא סרט בשבילכם. למעשה, זה גם הדבר שהופך את "ג'ון וויק 2" לסרט כל כך מבדר - הוא לא הגיוני, העלילה שבו שואפת לאפס מקוריות והוא כמעט כולו מעבר ממרדף אחד למרדף אחר, ובסך הכל, הוא ממש כיפי.
למי שראה את הסרט הקודם, ואין בהכרח חובה צפייה בו, ארחיב - ג'ון וויק הוא רוצח שכיר מאיים בעל הכינוי "בוגי מן", אשר פרש מעסקי הפשע, אך בעקבות כנופיה רוסית שרצחה את כלבתו הוא מצליח למצוא את עצמו שוב בתוך מרחץ הדמים האין סופי. אחרי שבסרט הקודם הוא רדף אחר כל הכנופייה שהעזה להתעסק איתו ועם הכלבה שלו, כרגע הוא נקלע בכלל למשימה אחרת - מסתבר שבעולם של ג'ון וויק ישנו דבר שנקרא "שטר חובה", משמע, אם מישהו התחייב אליך בעבר במשימת הרג כלשהי, כעת אתה מחוייב אליו. לא משנה מה יקרה, ג'ון וויק מחוייב למשימה, וכעת הוא צריך לרצוח את האחות של הנבל, כיוון שהנבל רוצה במעמדה ומקנא בה. כמובן שהוא יהרוג את כל מי שיפריע לו בדרך.
נתחיל עם הגיבור שלנו, קיאנו ריבס. את זה שהוא לא שחקן גדול כולנו כבר יודעים מ"מטריקס", אבל כאן באופן מפתיע ההבעות פנים החד-גוניות שלו והסגנון הגברי והלא רגשי שלו גורמים לדמות של ג'ון וויק לקבל מעט סטייל, סוג של סילבסטר סטאלון מודל 2016 שכזה. בגיל 50, הוא עובר ממקום למקום, ולא עושה דבר מלבד להרוג אנשים - אבל הצורה בה הוא הורג אותם, כיפית להחריד. בין אם זה במכות, ביריות, בשליפת סכינים או אפילו דרך עפרונות, כשג'ון וויק רוצה לרצוח, הוא יודע איך לעשות את זה.
הבמאי צ'אד סטאהלסקי מצליח באופן מרשים להפוך את הסיפור (עד כמה שהוא קיים) הסטנדרטי הזה למרהיב נורא. בעיקר בזכות הלוקיישנים. בחירת ההפקה לצלם את הסרט במועדונים, במוזיאונים, באיזורים עתיקים והיסטוריים ובתחנות רכבת, הופכת את הסרט בעיקר לצבעוני ומהיר. זה נראה שלא משנה כמה הושקע בעלילה, בנוגע להפקה - ההשקעה כאן חסרת תקדים לסרטי בי מובי סטנדרטיים. אין לי ספק שלקח הרבה זמן לצלם את הסרט הזה, ואין כמו לראות סרט בי מובי מושקע נורא.
הבעיה היחידה היא, שהעלילה, דלה ככל שתהיה, היא כן פרמטר משפיע, וכאן היא אפילו מקבלת מאפיין בעייתי במיוחד. נתחיל מזה שג'ון וויק בכלל לא רוצה להרוג אנשים, אלא נאלץ לעשות זאת, ואין כאן שום מקרה קלאסי של נקמה או מטרה אמתית כמו שהיו בסרט הקודם. הכל כאן נעשה בצורה שרירותית, כאילו הסרט צועק לקהל "אני לא רוצה שתקחו אותי ברצינות". בנוסף לכך, הסרט מקדיש הרבה תשומת לב לעלילה שבו למרות שהיא כמעט לא קיימת; ישנן המון סצנות של דיאלוגים חסרי משמעות לחלוטין, שיחות ארוכות, מונולוגים, דיבורים וקטעים סתמיים שהמטרה היחידה שלהם היא למרוח את זמן המסך. אם כל המטרה של הסרט היא סצנות אקשן, למה הוא צריך לעשות הרחבה כל כך מעיקה לסצנות ה"בין לבין"?
ועדיין, "ג'ון וויק 2" בסך הכל הוא בילוי כיפי, קליל, ודל משקל. היופי העיקרי ב"ג'ון וויק 2" היא המודעות העצמית שלו. זהו סרט אקשן סתמי לחלוטין, והוא בהחלט מודע לזה. הסרט מלא בהומור ובשנינות שמעידים על האופן שבו אפילו היוצרים לא רוצים שתקחו את הסרט ברצינות. יש כאן סצנות בהן אדם רגיל היה מתפרק ל30 חתיכות שניתן לאכול כסלט, וקיאנו ריבס יוצא מהן נקי ללא פגע. אז כן, מי שמחפש סרטים עם הגיון, עלילה או רציונאליות כלשהי, זה לגמרי לא הסרט בשבילו. לעומת זאת, מי שמחפש אקשן טוב, צבעוני, נטול הגיון אך בעל המון מודעות עצמית - כדאי לראות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה