רומא - מלודיה מלנכולית

 יום שני, 18/2/19, 11:37

הנה לכם פריקה אישית - לחיות זה קשה. הרבה אומרים את זה אבל אני לא בטוח שכולם מרגישים זאת באותה המידה. יש אנשים שקשה להם יותר, ויש אנשים שקשה להם פחות. זה משחק כזה, מהטלת גורל, או שהולך לך או שמתפקשש לך. קליאו היא מסוג האנשים שלא הלך להם. היא עקרת בית, קטנה, מסכנה. עולה אסייתית מאיזור כלשהו שבאה לרומא בכדי לשרת משפחה עשירה ומיוחסת שנדמה לכתחילה שהכל בה טוב; ילדים מאושרים, הורים מאושרים, הכל טוב ונוצץ. יש משהו נורא מוזר בתחילת הסרט, שהיא לדעתי הסיבה שהרבה מגדירים את הפתיחה כ''משעממת'' - נורא כיף לקליאו במשפחה הזו. הם מקבלים אותה, אוהבים אותה, הילדים אוחזים בידה בכל הזדמנות ונדמה שיחסית לחיי ענייה חסרת כל שבאה בכדי להרוויח כמה גרושים ולשרוד היא חיה לא רע. גם המנקה שעובדת יחד איתה, נראה שכיף להן. לא ברור מה הסיפור שממנו אנחנו אמורים להתרגש ולמה. אבל מהר מאוד הסרט נהפך למהטלה רגשית סוחפת ומטלטלת. קליאו חווה פעם אחר פעם איך החיים מתנגשים לה בפרצוף, כמו ים רגוע שנהפך לים סוער שהגלים המרגיעים והנעימים נהפכים לחלק מסערה איומה שספק אם תצא משם בחיים. קליאו מהר מאוד מוצאת את עצמה בהריון שמסתבך, עם אב לתינוק שבוחר להיעלם - על רקע המשפחה הנפלאה בה נמצאת שחווה התפרקות והתבלגנות בלתי נמנעת, זה נדמה מרגע לרגע שלא משנה מה קליאו עושה, החיים שלה פשוט נרשמו כחיים בזבל. ואני, כאדם שמעריץ קולנוע ריאליסטי וכזה שלא מתאר את החיים בשיא יופיים, תמיד הערכתי סרטים שמעזים להתרכז באנשים האלה, הפשוטים, הקטנים, ובסבל שהם עוברים. כמו ''רוקדת בחשיכה'' המופתי או ''דוגוויל'' מעורר ההשראה, קוארון נצמד ליוצרים האלה, כמו לארס פון טרייר או אלכסנדר פן, שבוחרים להתמקד באפיון הקשה של החיים, בהיבט האנשים שהחיים מלידתם דחקו אותם לשוליים. להיות משרתת ענייה במשפחה מתפרקת כשכל חייה הולכים ונהרסים פיסה אחר פיסה זה לא דבר שמישהו מאיתנו מייחל לו. ועדיין, קוארון שומר על חוקי האוסקר הקלאסי, ומבטיח לנו חיבוק מחמם מהדמויות ומהסיפור - כזה שלא מבטיח ש''יהיה טוב'' או מסרים קלישאתיים אחרים, אבל כזה שמצליח להפוך את המסכן, את החלש, את החסר כל, לחזק. זה לא בזכות העובדה שהוא נעשה חזק; ספוילר, קליאו לא נהפכת לעשירה משגשגת ומוצלחת בסוף הסרט; אבל הסרט מסתיים בנימה מתוקה שאומרת דבר שאני חושב שלא אומרים אותו מספיק לאנשים היום, וזה, שזה פשוט בסדר להיות בסדר. קליאו נאהבת ומחובקת על היותה מי שהיא, גם אם היא מרגישה רעה לפעמים, חסרת כל, ענייה, וכזו שאף אחד לא אוהב, בסופו של דבר קליאו מנציחה את עצמה כדמות שלא משיגה דבר, אבל משיגה את הדבר החשוב ביותר - ההבנה שלהצליח ולהמשיך לשרוד ולחיות אחרי אינספור מהטלות, גם אם את בסך הכל משרתת זוטרה, זה משהו יקר ערך שלא כולם זוכים בו. קוארון עושה חסד רב עם הצופים בסרט זה. הוא מצולם, ערוך, כתוב ומשוחק באופן שלא יכול שלא לעורר פליאה. משהו בסרט הזה פשוט יפהפה, בצורה קסומה שכזו, שאי אפשר להשאר אדיש אליה. המסרים שלו לא קונבנציונאליים, והוא מצליח מצד אחד להיות חיוכי וסימפטי ואוסקריסטי להחריד, ומצד שני, כואב, קשה, וכזה שאי אפשר שלא לכאוב את לבנו ולסיים חבילות טישו עד סופו. זה נדמה כאילו קוארון לקח איזה סיפור כואב של לארס פון טרייר ובחר לתת לו סיום סימפטי; הוא לא משנה דבר בנוסחת ה''חיים חרא'' המוכרת בסרטי טרייר, אבל הוא כן מעז להוסיף את התגובה החיובית והמנחמת שגם אם החיים חרא יש היבטים רומנטיים קטנים שהופכים אותם לשווי ערך. קוארון כתב את הסיפור הקטנטן הזה למען המטפלת שלו, ומתבסס כולו על העיר, האווירה והתרבות בה גדל. יש כאן שילוב של סגנון קולנועי ייחודי ומרהיב, סיפור מרגש והכי חשוב - פעם ראשונה שבה נוסחת ה''סוף טוב הכל טוב'' מתקבלת באהבה אפילו על ידי הציניקניים ביותר, כי אולי סרטים חיוביים וקיטשיים הם 'פאסה', אבל זהו איננו סרט על סינדרלה ולא סרט על נפילתו ועלייתו של גיבור כלשהו, זה פשוט סרט על סיפור כואב שמבטיח סוף טוב. מלודיה מתוקה למלנכולים מרירים. כיף לדעת שיש יוצרים שמסוגלים ליצור דברים כאלה.