 אוקיי, והיום נעשה משחק טריוויה - מהו הנושא הכי חשוב וכואב שצריך לתקן בחברה האמריקאית? האם זהו היחס לשחורים? או לנשים? או לשכונות העוני? או אולי מצב המצוקה בשכונות העוני? אולי זה נושא הפשע המדרדר והחברה האלימה שאין שום חוק שמצליח לעגון קצת מוסר במקומות האפלים בארה''ב? מה הכי חשוב?! אז כנראה שהכל. סטיב מקווין, הבמאי המוערך שביים את '12 שנים של עבדות' ואת 'בושה', חוזר אלינו הפעם עם סרט שונה מקודמיו, מותחן. המותחן שלנו עוסק בשלושה נשים שחייהן נהרסו; ורוניקה (ויולט דייויס), לינדה (מישל רודריגז) ואליס (אליזבת' דביקי) - שלוש נשים שהיו נשואות לפושעים מהדרגה הראשונה שנהרגים במהלך עסקת פשע מסובכת. הפושעים הללו מותירים את הנשים המסכנות עם חובות ועניינים לא פתורים שבעליהם המנוחים הותירו עבורן בלכתם, וכעת, בכדי לשרוד את חייהן ולהבטיח את הטוב ביותר למשפחה שלהן, עליהן לבצע את עסקת הפשע המסובכת והקשה שהבעלים שלהן כשלו וכזבו בה, כי זו הדרך היחידה שלהן להשיג את הכסף האבוד ולמלא את החוב המאיים. אז כמו שאתם מבינים, מדובר בסרט פמיניסטי. אבל לא רק על כך עומד הדבר. מקווין משחק עם המוסר שלכם, ומערב בסרט לא מעט פוליטיקה, יחסי גזענות, שינויים חברתיים כלפי מצב העוני, ועוד. אבל היופי שבסרט הוא בהחלט המקום המיוחד שהוא נותן לנשים בו. תתפלאו, אבל גם ב2018, למצוא סרט שמנוהל ומונע ע''י נשים הוא מצרך נדיר. הסרט הזה אמנם מונע ממותם של גברים וממהלכים אלימים של גברים, אבל כל החלק הפעלתני בו, האקשן, הסיבוכים ושאר הממתקים, הם נטו פרי עבודתן של דמויות הנשים הנפלאות של הסרט הזה. בכדי ליצור סרט שכזה, אתה זקוק לשחקניות הכי מושכות וורסטיליות שניתן למצוא. סטיב מקווין עמל וצלח היטב באתגר הזה. ויולט דיויס היא אש בלתי פוסקת, היא מצליחה להביע כאן צדדים רגישים והיסטריים שלא ראינו ממנה עד כה. אליזבת' בקי מצליחה ליצור דמות עם מנעד התנהגות מפליא בין זונה מנוצלת וחלשה לבאד-אסית קשוחה וחסרת רחמים, והתפקיד תפור עליה לחלוטין. מישל רודריגז, כפושעת חסרת רסן לצד היותה אמא ומנהלת חנות תמימה, גם כן מצליחה לייצג לנו אחד מתפקידי הנשים היפים והחזקים שראינו לאחרונה. אני האחרון שאתלהב מקונספטים משונים, לא משנה כמה הם חדשניים. עם כל המודעות, אין הרבה סרטים בקולנוע, ובעיקר מז'אנר הפעולה והמתח, שהעלילה בהם מונעת על ידי נשים ושהנשים לוקחות את כל ה'עבודה הקשה' בסרט על כתפיהן בלבד. במקרה הזה, זה מה שהופך את הסרט לכל כך אפקטיבי, כי כל כך ברור לנו שהתפיסות שלנו לגבי נשים לא מאפשרות לתסריט הזה להתקיים, והסרט מוכיח לנו כמה שהדפוסי חשיבה שלנו מוטעים כל פעם מחדש. סטיב מקווין מצליח לצאת מהנישה שלו כבמאי פסטיבלים וסרטי איכות ומוכיח שגם בליצור מותחני אקשן אלימים הוא יודע לעשות את העבודה. הסרט אולי מתנגן בקצב התפתחותי די איטי וחסר התרחשויות מהירות שמעוררות בלאגן, אבל ישנם מלא סקיוונסים נפלאים של אקשן לצד דיאלוגים, מעברי אקשן מעולים וסצינת פתיחה נהדרת שגורמים לצופה להיות מרותק. הסרט מעביר הרבה רעיונות במהלכו, בנושאים חברתיים חשובים, אבל החלק החשוב הוא שהסרט יודע איך לעשות את זה - בסטייל, במתח ובהרבה אווירה של ביצ'יות ונקמה. מותחנים מהסוג הזה, שמתעלים על הנוסחות הצפויות ומעלים עבורך גם מחשבה, גם מסרים חברתיים וגם מצליחים לבנות סיפור מותח ושובע דם הם דבר שחסר כיום בקולנוע, וכן ירבו סרטים כאלה. אבל הכי חשוב, כן ירבו שחקניות כמו ויולט דייויס, למרות שאין סיכוי. היא לגמרי הגרסה הנשית של סמואל ל. ג'קסון נכון לעכשיו. |
תגובות
הוסף רשומת תגובה