2014 בקולנוע

 

סיכום שנת 2014 בקולנוע: חלק א'

נהוראי גורן יום חמישי, 01 בינואר 2015, 18:19

שתף בפייסבוק

כתוב תגובה

שנת 2014 כבר מאחורינו, אבל רגע לפני שנפתח את בקבוק השמפניה ונצא לחגוג, הגיע הזמן להיפרד מהסרטים הטובים או הגרועים שליוו אותנו עד כה. רגע לפני, הנה כמה פרסים ושבחים על השחקנים, התגליות ושלל מרכיבים הטובים שיצאו בשנה החולפת.

סיכום שנת 2014 בקולנוע: חלק א'

הנה, זה מתחיל. העונה שכל חובב קולנוע מחכה לה בקוצר סבלנות, העונה שכל חובב קולנוע הכין טבלאות ייאוש לקראתה עם אלפי סימונים - האוסקר. אבל יש עוד כמה שבועות עד שהוא יגיע, ולכן, עד אז, תאלצו להסתפק ב"מיני-אוסקר&quo t; של אתר סרטים. גם כאן, כמו באתרי ובלוגי סרטים ישראלים רבים קשה לתמצת את כל מה שאהבנו השנה לכתבה אחת, אז חילקנו לשלוש; וכמובן ששלושתם יעסקו בקטגוריות מוזרות, הזויות, מעניינות ורחבות שישקפו את כל מה שאהבנו או לא אהבנו השנה. אז איך נסכם את השנה, מה יש לנו להגיד עליה ואילו ציפיות יש לנו לשנה הבאה? את אלו נשמור לחלקים הבאים. בינתיים, הנה הפרסים המשניים לסרטי שנת 2014:


שחקן השנה: ג'ייק ג'ילנהול, "חיית הלילה".



כיף לפתוח את הסיכום עם סרט טוב, שחקן טוב והופעה שכל חובב תיאטרון או משחק חייב לראות בעיניו, כי כזאת עוד לא ראיתם. ג'ייק ג'ילנהול הוא שחקן מעורר השראה שעד היום התמקד בסוג מאוד מסויים של דמויות עדינות או חכמות ששוחקו נהדר אך לא נטו להרחיק לכת ("אסירים", "זודיאק"), וכאן בסרט זה הוא מוכיח שיש בו טווח עצום של רגשות, הבעות ושוני שמסוגל להפגין בכל דמות שתתנו לו, אם רק תתנו. הלוק העדין והיפה השתנה כאן ללוק קריפי ומרושע להחריד, ואם ג'ילנהול ימשיך בדרך זו, הוא ישתווה אל הגדולים שבתחום. לו בלום, הדמות אותה מגלם גם זוכה לפרס "דמות השנה", שמצליחה לגרום לנו להזדהות עם האדם הכי רשע שנראה בשנים האחרונות בקולנוע. ציון לשבח: סטיב קארל ב"פוקס-קצ'ר&q uot; שהפתיע ביכולתיו.


שחקנית השנה: רוזמונד פייק, "נעלמת".



ההתלבטות הקשה הייתה עם פטרישה אקוורט מ"התבגרות" שגם הצליחה לרגש ולהסעיר לרגעים, אבל אז נזכרתי במנעד הדמויות שעשתה רוזמונד פייק בתפקיד איימי המתוקה ו"הנערה האהובה של אמריקה" לבין הפסיכופטית חולת הדם שהייתה בליבה, וזו ללא ספק גדולה של שחקנית - להפגין בסרט אחד את השינוי החולני בין מתוקה לזדוניות ולהצטיין בשניהם זה ללא ספק דבר שלא אוכל להתעלם ממנו, גם אם הסרט עצמו אינו פאר היצירה בעיני.


הסרט המפתיע של השנה: "התחלה חדשה"



קומדיה רומנטית, מוזיקלית, עם קיירה נטלי, כל אלו סימנים לסרט גרוע במיוחד שלא אוסיף לרשימת הצפיה שלי, והנה, מדובר באחד הסרטים היותר מקסימים ומהנים שיצאו השנה. איך זה ייתכן? כנראה שיש דרך לעשות את זה טוב. הסרט "התחלה חדשה" הוא קומדיה מוסיקלית המודעת לעצמה, הדמויות שבה כולן פשוטות וריקות מפוזה, שבליבן רק האהבה ליצירה ולמוזיקה, הקלישאות לא קיימות (סוף טוב לא תמצאו כאן), מבקר בחריפות את תעשיית התקליטים המוזיקלים והשירים שבו יפים, פשוטים וסימפטיים, כאלו שאפשר לשמוע שוב ושוב מבלי שיימאס. אין לי דבר אחד רע להגיד על הסרט הזה, וזה בהחלט מפתיע לחלוטין. עוד מועמדים - "השקר הטוב" (דרמה טראומתית על מלחמת אזרחים בסודן שמצליחה להצחיק ולעשות טוב על הלב?), "מפוצלים" (סרט נעורים קלישאתי ולא משעמם?) ו"שכנים" (ממתי סרטים של סת' רוגן מצליחים לגרום לי לשקוע במחשבות?)


הסרט המאכזב של השנה: "אקסודוס: אלים ומלכים"



אח, כמה סרטים יכלו להיכנס כאן. "התבגרות", "בין כוכבים","פוק ס-קצ'ר", אפילו "נעלמת" היה אפשרי. אבל דווקא הסרט הזה, שהיה אמור להיות אחד הסרטים הטובים של השנה, בעל היופי והעוצמה התגלה כסרט ריקני וכל כך קטן שלא מצליח לרגש או להפתיע אפילו במעט? רידלי סקוט המבוגר שבר את שיאו ב"גלאדיאטור" ;, אפוס היסטורי עוצר נשימה ומשם רק נפל. "אקסודוס: אלים ומלכים" הוא ניסיון מביך לשחזר את אותו האפוס, אבל חוץ מהתפאורה, האקשן, האפקטים וההפקה הגדולה הסרט עצמו קטן, לא מכיל שום יחסים מעניינים בין אף דמויות, שום קונפליקט מעניין או סיפור ששווה לעקוב אחריו, אלא סתם מופע וירטואז'י של אפקטים ומקטעים עלילתיים שמנסים לספר סיפור אבל לא יודעים איזה. זה היה יכול להיות יצירת מופת, ויצא בדיוק ההפך. אין אכזבה יותר גדולה מזו.


הסרט הבינוני של השנה: "רובוקופ"



אם יש דבר שיותר מעצבן מסרטים גרועים, הם סרטים בינוניים. כאלו שרק נחמדים, רק סבירים ואי אפשר לזכור אותם דקה אחרי שהם נגמרים. אני לא מכיר אדם שזכר פרט, סצנה או דמות יום לאחר הצפיה בסרט. זה לא שהוא גרוע; העלילה הסבירה העוסקת בנושאי בני האדם והמכונות עשויה לא רע, השחקנים חביבים ואפילו האקשן סביר. אין לי שום דבר רע להגיד על הסרט הזה, אבל גם שום דבר טוב. המילה "בינוני" פשוט נולדה בשביל סרטים כאלו.


האפקטים הטובים של השנה: "ההוביט: קרב חמשת הצבאות"



יש לו מתחרים רציניים, כמו "אקסודוס", "בין כוכבים" או "שומרי הגלקסיה", אבל בסופו של יום פיטר ג'קסון הוא אומן של קולנוע ובעיקר של קולנוע ממוחשב, וכשהוא יוצר סרט מלחמה פנטסטי, תהיו בטוחים שמדובר במלחמת הפנטזיה הטובה שתראו בחייכם. בכל הנוגע לקרבות אורקים ענקיים, אלפים נהרגים וגמדים קופצים מצוקים - הסרט הזה הוא חסר תקדים, ושווה לראות אותו על המסך הגדול ביותר שתמצאו בסביבה.


הצילום הטוב של השנה: "רובר".



לצערי לא הרבה אנשים ראו את הסרט הזה, שלא לדבר על אהבו אותו, אבל על דבר אחד כולם יסכימו - הסרט הזה הוא אחד מהחזיונות הכי יפים שנראו על המסך לאחרונה, גם אם לא היה ניתן לראותם על המסך הגדול. הסרט מנסה לשקף מעין אווירה של מערבון, אבל עתידנית, כזו שיוצרת עולם שמצד אחד מלא בחול ובשמש מהמוכרים לנו, ומצד שני עם שמיים סגולים וביזאריים, אוויר מזוהם ובני אדם שנראים די שונה מכיום. דברים מסוימים נלקחו מסרטים שאנו מכירים לעומת שוטים ספציפיים שלא ראיתי עד כה באף סרט, מבחינת השוני. דויד מישל הוא במאי שמדבר דרך המצלמה, ומצליח להעביר פרטים שלמים באמצעות תמונות פשוטות. עוד מועמדים: "בין כוכבים", "נעלמת".


פסקול השנה: "שומרי הגלקסיה"



אין הוגנות בפרס הזה. "שומרי הגלקסיה" הוא סרט חביב, אני לא מהמעריצים כלל וכלל, ובכל זאת, הפסקול המלווה בשירים של שנות ה-70 פשוט עשה מסאז' נהדר לאוזני, גם אם הסרט עצמו קצת הזיק לשאר האיברים. השילוב בין סרט מודרני וקלישאתי לבין פסקול עם שירים כמו "Hooked On Feeling" עושה לו רק טוב. גם הפסקול המקורי של הסרט לא רע בכלל. מועמדים נוספים: "פרנק", "וויפלאש", "בין כוכבים", "לוסי".


טריילר השנה: "אקסודוס: אלים ומלכים"



הטריילר הזה נוראי, הוא נותן את הרושם ההפוך מהסרט האמיתי, הוא מעלה את הציפיות לרמות יותר מידי גבוהות, ובכל זאת בפני עצמו מדובר בכמות הכי גדולה של אפיות שאפשר לקבץ בדקה וחצי.


שיר השנה: Everything Is Awesome



אולי השיר הכי קליט שיצא מאז "יונתן הקטן".


פריצת השנה: דמין צ'אצל



לאף אדם אין מושג מאיפה הוא בא, אבל הוא בן 29 והצליח לביים סרט שהבימוי שבו הוא הדבר הדומיננטי שבו, בימוי עם קצב, אפקטיביות, כוח ואינטנסיביות שחובה לראות כדי להאמין. דורון פישלר חזה שהוא יהיה אולי הטוב ביותר בעתיד, ואני רק יכול להנהן בהסכמה.

כל אלו עד כה. ומה בהמשכים? הסרטים הז'אנריים הטובים של השנה, אלו שהוקרנו בארץ ואלו שלא, המוערכים מידי או פחות של השנה ואפילו כותבים נוספים יתארחו בקטגוריות שונות. עד אז, שתהיה שנה אזרחית מאושרת.

סיכום שנת 2014 בקולנוע: חלק ב'

נהוראי גורן יום שישי, 02 בינואר 2015, 17:46

שתף בפייסבוק

כתוב תגובה

לאחר שסיכמנו את הופעות השנה ותגליות השנה, הגיע הזמן לסכם את הסרטים הטובים שיצאו בכל ז'אנר וז'אנר, וגם את הסרטים המוערכים שאנשים אהבו יתר על המידה, ואילו הסרטים הלא מוערכים מספיק שאנשים לא אהבו, ולמה? היכנסו וגלו.

סיכום שנת 2014 בקולנוע: חלק ב'

אחת הסיבות שאני כל כך מעריך קולנוע היא עצם העובדה שהוא פונה לכל כך הרבה קהלים ומספק מגוון עצום של סוגים וז'אנרים שכל אחד מסוגל להתחבר אל הנושאים הקרובים לליבו. במילים אחרות - כל אדם אוהב ז'אנר אחר. האחד אוהב אקשן, השני מתח, השלישי קומדיה וכן הלאה. כדי שלא נרגיש שאנו מפלים אף סרט בשום ז'אנר, החלטנו לסכם את הסרטים הז'אנריים הטובים של השנה.

סרט קומיקס גיבורי-העל של השנה: "קפטן אמריקה: חייל החורף"



קבלו הפתעה: ציפיתם לסרט אקשן צבעוני וסביר, מלא באפקטים שלא יצריך חשיבה רבה ופשוט יבדר וישכח, והנה, קיבלתם את אחד מהמותחני קונספירציה-פוליט י המהוקצעים של השנה. קפטן אמריקה הוא "כאילו" סרט קומיקס - מאחורי האקשן הטיפשי וחליפות הטייץ נמצא רוברט רדפורד המסמל את המיסתורין הישן של סרטי קונספירציה בהם לאף אדם אין מושג מיהו הרשע ומה הוא מחפש, קפטן אמריקה (כריס אוונס) נמצא לבד בסיפור הזה, אנשים קרובים וחברי ילדות יכולים להתגלות כבוגדים, ויש כאן אפילו אמירה פוליטית המתקשרת אל ארגון הביון הממשלתי של ארצות הברית. בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי מתאמץ, מתרכז וחושב בסרט קומיקס, וזה ללא ספק חידוש של ממש.


הסרט הקומדיה של השנה: "שכנים"



פרשת סת' רוגן האחרונה הסעירה את כולם, אבל שכחו שלפני הסרט המדובר יצא אחד מסרטי הקומדיה המקסימים של השנים האחרונות, שמצד אחד פירק אותי מצחוק ומצד שני גרם לי להזדהות רבה, "שכנים". מדובר כאן באותו הסיפור של נערי המסיבות שחוגגים עם סקס סמים ואלכוהול בסגנון "אמריקן פאי", רק שהפעם אנו מתבוננים מנקודת המבט של המבוגרים הגרים בבית ליד, שמצד אחד נהנים מהמסיבות ששוכנות לידם ומצד שני מתוסכלים מתקופת הנעורים שחלפה כי התחייבויות המשפחה הקודמות לבילוייהם. כולנו מכירים את המקום בו התחייבויות קודמות לבילויים, גם אם אני סה"כ נער, וגם אם אין שום סצינה ריאליסטית בסרט הזה, אפשר להגיד שמדובר בסרט הכי הקומי, אמיתי וכואב, ועם זאת הכי מצחיק שיצא השנה.


סרט האקשן של השנה: "הפשיטה 2"



טוב, זו בחירה צפויה, אך גם מעט מפתיעה. את הסרט הראשון "הפשיטה" לא אהבתי, הוא היה בעיני כמו סרט רובוטריקים בגרסת בני האדם, (הנה רעים, הנה טובים - יאללה מכות!) ועם זאת, הסרט השני הפתיע הניחוח המרענן של סרטי פשע נוסטלגיים, פתאום יש עלילה, הדמויות הריקות מהסרט הקודם מקבלות עומק, הצילום האפור הפך לצבעוני וסצנות האקשן בסרט הזה פשוט מופתיות אחת לאחת. אחד הסרטים הכיפים של השנה החולפת.


הסרט האימה של השנה: "השער"



אני אודה באמת, יש לסרט הזה תחרות קשה עם "באבאדוק" שהיה אחד מהסרטים היותר מצמררים ומפחידים שראיתי אולי בשנתיים האחרונות, ובכל זאת, "באבאדוק" הוא סרט מדכא, קשה ולא כזה שנהניתי לראותו, ואילו "השער" היה תענוג רצוף, מפחיד, כיפי וברוטאלי; כל מה שמחפשים בסרט אימה טוב. אח ואחות חוקרים את המראה שלטענתם הכניסה טרור לחייהם, ולאט לאט מגלים שהעניינים לא כל כך פשוטים כמו שהאחים חשבו. המראה בסרט הזה היא הנבל הכי טוב שראיתי מאז פרדי קרוגר, הסרט הזה מבהיל כמו בילוי ב"נייטמר", מדמם כמו סרט של טרנטינו, חכם כמו סרט של גיא ריצ'י ופשוט מבדר כמו שסרט אימה אמור להיות. אני אוהב את הסרטים שלי מפחידים וגם מבדרים.


סרט המד"ב-פנטזיה של השנה: "רכבת הקרח"



כמה דברים מוזרים על "רכבת הקרח": הוא סרט דרום-קוריאני שדובר אנגלית, הוא בויים על-ידי אחד הבמאים האהובים עלי בונג-ג'ון-הו, באופן מפתיע הוא הוקרן בארץ, ומדובר באחד מסרטי המד"ב המיוחדים שנראו כאן לאחרונה. נכון שהיו הרבה טובים שיצאו השנה: "בין כוכבים", "קצה המחר", "אקס מן: העתיד שהיה" וכל אלו, אבל "רכבת הקרח" הוא סרט מרענן, שונה, מלא בדם ובהומור מוזר וסוף שמסובב את המוח ב180 מעלות. אני שמח שהקולנוע הדרום קוריאני סוף סוף מגיע אל הקולנועים בישראל ואני שמח שהוא סוף סוף נחשף אל הקהל הרחב, אבל אין ספק שצריך להתכונן לפני סרטים כאלו. למרות שסה"כ יחסית לסוגו הוא ברור, מבדר, ברוטאלי במידה מתונה ומכיל אלגוריה חברתית מאוד פשוטה להבנה.


סרט האנימציה של השנה: "סרט לגו"



Every thing is awesome! אם אודה באמת, השנה פישלתי בז'אנר זה, את המדוברים לא ראיתי ("שישה גיבורים", "הקופסונים") , אבל זה לא כל כך מפריע כי "סרט לגו" הוא פשוט תענוג של רפרנסים בלתי נגמרים על סרטים ישנים, על מותגים, החל מבאטמן וכלה ב"הלו קיטי", וכל זה מטובל באנימציה צבעונית ופסיכודלית, שעשויה במהירות ומלאה באדרנלין. הסרט הכי awesome שיש.


סרט הדרמה המרגש של השנה: "אשמת הכוכבים"



כשמסתכלים על סרט זה בהיבט הראשון הוא נראה בדיוק כמו "דמדומים", סרט דרמה על זוג אוהבים מיוסרים שרודפים אחרי אהבת השני וכו', רק שכאן מדובר בסיפור מהחיים, והסרט לא מסתיר את העובדה הזו מאף אחד. בחיים, יש אנשים שחולי סרטן. בחיים, יש אנשים שמתים בגיל צעיר. בחיים, יש אנשים שמכירים אחד את השני במפגשים חברתיים לחולי סרטן, וחס וחלילה, שמרו את הקיא בפה, מתאהבים. אהבה, מוות ומחלת סרטן הם דברים לגיטימיים מהחיים. כשאומרים שסרט זה הוא "קיטשי", אין לי הרבה טענות נגד מלבד העובדה שאני חושב שזה לא נכון - כל משפט בסרט הזה נאמר במעין תכלס'יות מובהקת, הכל אמין ולא לוחץ או רגשני, אין סצנות של נשיקות לאור ירח עם מוזיקת רקע, אין נופים גדולים ושירים שמחים, הוא מציג את החיים כעצובים ומדכאים ועם זאת עם רגעים מרגשים. השחקנים הראשיים, הורי הנערה וסיפור החיים שלהם נכנסו לי עמוק בלב אחרי הצפייה, גם אם זה "קיטשי!", אני התרגשתי.


סרט המתח של השנה: "קר ביולי"



השנה הזו קצת בעייתית מבחינת ז'אנר זה כיוון שהשנה לא יצאו הרבה מותחנים איכותיים וטובים, ועם זאת, האחד הטוב שכולם ראו בנוסף אלי, "נעלמת", ספג אצלי בעיות רבות מידי כדי לזכות במקום זה. כדי שקטגוריה זו לא תעלם אתן לכתב השותף באתר, BOBO, לשבח את סרט המתח של השנה שלו;

המועמדים הסופיים בקטגוריית מותחן השנה הוגשו בפניי לאחר שכלול ציונים וז'אנר, אך טבעי היה ש"נעלמת" ודיוויד פינצ'ר, שגם זכו לפרגון מקיר לקיר בכל מקום ותחת כל בלוג רענן, ייקחו את התואר תחת עיניי הבוחנות והמעריכות, אבל החלטתי לקחת כיוון שנראה יותר אינדי ופחות מיינסטרים. החזרת פניו של מייקל סי הול בתפקיד מלחיץ עושה את שלו והוא משתלב באופן טבעי, גם אם לחוץ במידת מה, בתפקיד שדורש מהצופה להיכנס לכוננות מתח. סרט עם טעם ריאליזם ועם תחושת אותנטיות, שלא מרפה. גיבורים שהם בעצם יותר אנטי גיבורים (החנון, הפושע והסוכן העכור) ומסע כמעט דומם אל עבר טיהור של רוע משותף וגדול יותר משלושתם ביחד. מותח היא מילה מתאימה מאוד בסרט הזה, לכל אורכו ובזה הוא מנצח, בוודאות, את הפיינאליסט השני, שהיה יותר סאטירה שחורה, בעוד שב"קר ביולי" אין שמץ של מושג שמשהו שעלול להתפרש כז'אנר אחר מלבד מותחן פשע איכותי, מהורהר ועשוי היטב עד לשוט האחרון והנהדר ואי לכך ובהתאם לכל האמור עד כה, מייקל סי הול חוזר להיות רלוונטי לעוד כמה דקות תהילה, שאחרי תקופת "דקסטר".


הסרט המוערך יתר על המידה של השנה: "בין כוכבים"



האמת שזה קצת סיכון לקחת סרט שכזה בקטגוריה שכזו, כי אני אהבתי את "בין כוכבים", אבל לא אהבתי את הטררם, הרעשים, הנצנצים הוירטואלים וכל ההילולה שהייתה סביבו ולא בצדק. זה נכון שמדובר בסרט מרהיב מבחינה קולנועית. זה נכון שהופעות המשחק של אן האת'וויי ומת'יו מקונוהיי מדהימות בעוצמתן. זה נכון שהסרט מעניין ומפתיע במשך שלוש שעות. אבל אנשים התעלמו מהכישלון הגדול בסרט שלא מצליח באמת להיות 'גדול' כפי שרצה להיות. ההסברים הארוכים מתישים (וחלקם לא מדוייקים), התסריט עמוס בעלילות משנה מטופשות, ההנחות המדעיות לקראת סופו (ללא ספק) שגויות, אין שום רגש בסרט כלל וכלל, והסרט כולו ככולו אינו יצירת המופת שרצה להיות כפי שסרטיו הקודמים של נולאן היו. 9 במד''ב זה לא מזכה.

הסרט הלא מוערך מספיק של השנה: "איש מבוקש מאוד"



נכון, הסרט הזה מצריך סבלנות רבה, ריכוז, ציפיות מותאמות, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. מדובר במותחן ריגול על-פי ספרו של ג'ון לה קרה, מי שצפה בטריילר מבין מראש שלא מדובר בסרט של יריות, ובאופן אישי לטעמי דווקא השקט והאיטיות שבנו את הסרט גרמו לו להיות מותח, אמין ומורט עצבים הרבה יותר ממה שיכל להיות. מהגר חצי צ'צני וחצי רוסי צץ בהמבורג באיזור של מבצעי פיגועים מעורר את חשדם של סוכנות הביון הגרמנית במקביל לאמריקאית: האם מדובר בטרוריסט או באדם תמים? השוני בתגובות שני הסוכנויות, המיסתורין שבדמות, המתח האינסופי והעלילה המבריקה והמפותלת הפכו אותו בעיני למותחן אינטלגנטי של ממש, והסוף שלו הוציא אותי המום באופן חסר רחמים. חבל שנקטל בכזו אכזריות על-ידי המון אנשים ומבקרים.


אז אלו היו הסרטים הז'אנריים או המוערכים יותר ופחות שיצאו השנה. בהמשך מחכים לנו הסרטים הטובים שהוקרנו בארץ ואלו שלא, הסרטים הגרועים שיצאו השנה, וכמובן - הסרטים הכי טובים שהוקרנו השנה בקולנוע. נתראה בחלקים הבאים.

 * * *

סיכום שנת 2014 בקולנוע: חלק ג'

רגע לפני שאנחנו מגיעים בצעדי ענק לחלקים החשובים והגדולים שבסיכומי השנה שלנו, הגיע הזמן להיזכר בחלקים שאנחנו לא כל כך אוהבים, והם הסרטים הגרועים של השנה או הטובים שלא זכינו לראות על המסך הגדול.

 

(סיכום שנת 2014 בקולנוע: חלק ג')

כמו ששנת 2014 סיפקה לנו סרטים טובים, כך גם היא הספיקה לתת לנו מנה מרוכזת ומלאה בסרטים גרועים, איומים, כאלו שאפשר בקלות לצאת מהאולם באמצע הקרנתם ולהישבע שלא נתקרב אל יוצרי הסרטים האלו אי פעם. חשוב לי להזכיר רגע לפני קריאת הכתבה שמדובר ברשימת הסרטים הגרועים שלי, שאני בחרתי לרשימה זו ואין בי שום כוונה לרצות אף אדם בבחירות שלי. טעם הוא דבר סובייקטיבי, וכפי שאדם יכול לאהוב את ביבי והשני את ליבני, כך אי אפשר לקבוע מהו הטעם הנכון או הצודק, אלא רק לכבד ולהתווכח באופן ראוי ולא מלעיג או מזלזל.

אז כפי שכבר אמרתי, לא חסרים סרטים גרועים בשנת 2014, אבל רק בסרט אחד הצלחתי ממש להתחנן בליבי ולצעוק לסרט שבבקשה יגמר ויגאול אותי מייסורי. הנה כמה סרטים שכמעט והגיעו אל המקום המכובד:

הסרט הגרוע של השנה:

"השורד האחרון"

יש המון דרכים לסגוד לחיילים ולהביע אליהם הערצה, כמו אנדרטה למשל, אבל אנדרטה לא עושה מספיק כסף. הוליווד לקחו את המניפולציה הכי שחוקה שאפשר בשביל לסחוט את הדולרים הקטנים שבכיס שלכם, ומנצלת את הסיפור העצוב בשביל סרט מלחמה רדוד, קלישאי ומביך שמלבד האקשן שבו אין בו שום סיפור או עלילה, וגם האקשן הזה עשוי באופן מזוויע, אלים ללא סיבה, ארוך מידי ולא מבדר בשום דרך.

"מיליון דרכים להתפגר"



המופע האגואיסטי של סת' מקרפלן לא מספק הנאה לאף אדם חוץ ממקרפלן עצמו. במקום לנצל את ההצלחה של "טד" לקומדיית מערבון מוצלחת, סת' בחר לעשות סרט שיעשה לו רק טוב - הוא משחק את הבחור החתיך, מפיל הבנות, הגיבור של כל הסיפור, וכל השאר מנסים להצחיק בעזרת בדיחות שירותים מגעילות ולא נעימות שאף אדם לא באמת נהנה לצפות בהן. העיקר שסת' נהנה.

"הטיהור 2: לשרוד את הלילה"

אחרי שהסרט הראשון היה סרט בעל רעיון טוב וביצוע נורא, הסרט השני החליט להכיל רעיון עוד יותר טוב וביצוע עוד יותר רע. הקונספט של "יום אחד בשנה שבו מותרת אלימות" לצורך טיהור הפשע בארה''ב הוא די מעניין ומקורי, רק חבל שהסרט לא מספק שום סצנה אלימה מספיק, שום סצנה מפחידה מספיק ושום מתח שיוביל את הסרט - אלא סתם מספק קטעי מרדף של נערים עם מסכות וכלי נשק אחרי נערים אחרים, שגם אם נהנים לצפות בו עם החבר'ה, אי אפשר להגיד שמדובר בסרט ששווה צפייה.

"אידה"

סרטים פולניים בשחור לבן אינם כוס התה שלי, זה נכון, גם סרטים שעוסקים בנושאי השואה או היהדות לא מעניינים אותי, אבל זה נראה שגם הסרט הזה לא מנסה ליצור עניין. השקט והמבטים שמלוות את הסרט הזה, החוסר בפסקול והחוסר בדיאלוגים הקשו עלי לשמור על עניין, אף שיחה בעולם לא מתנהלת כפי שמתנהלות השיחות בסרט, העלילה מתפרסת על פני שעה וחצי למרות שמסתכמת בחמש שורות, הדמות הראשית אדישה ופסיבית, וחוץ מהצילום הנפלא בשחור לבן, מדובר באחד מהסרטים הכי מייגעים שנצפו כאן בשנים האחרונות. שטחי אהיה ככל שאהיה.

אבל את כל הסרטים האלו, עם כל הטענות נגד, ישנם אנשים שמסוגלים לאהוב ולהעריץ, ולמזלם היה סרט אחד שהיה גרוע מכולם. הסרט הגרוע של שנת 2014 הוא:



"רובוטריקים 4"

אז מה ציפינו, בעצם. התלונה הוותיקה ביותר על סרטי רובוטריקים היא שאין עלילה ואין דמויות, כל הסרטים מלאים באקשן וריקים מתוכן, והקרבות שבהם עשויים באופן מבולגן משעמם ולא מובן, אבל כל אלו ידועים. דווקא חיבבתי את הסרטים הקודמים של רובוטריקים, הם היו נוסטלגיים, מבדרים ומצחיקים לרגעים. הסרט הזה הוא פשוט הדבר הכי נורא שראיתי בקולנוע אולי מאז "הכל אבוד", ובין כל הסרטים שראיתי אולי מאז "באטמן ורובין". כל כך הרבה עלילות כאן מנסות לספר סיפור ואף אחת מהן לא מצליחה, עלילה על מדען מוצלח ותחמן שמסתבך, על אזרח פשוט שגילה רובוטריק ונכנס בדרכים לא מובנות לעולמם, על רובוטריקים קטנים שחוזרים לחיים - והכל כאן כל כך משעמם, אבל כל כך משעמם. אפילו האקשן משעמם. הדבר הכי מצחיק הוא שסצנת האקשן הכי טובה בסרט (וברצינות אולי הטובה של השנה) לא כוללת רובוטריקים כלל ומתבצעת על ידי שני בני אדם בפרברים שריתקו אותי למסך. הייתה דקה אחת מעניינת בסרט הזה. מעולם 38 השקלים שלי לא היו כל כך מבוזבזים.

אבל כמו שאמרנו, מדובר בסרט הגרוע של השנה שלי, ודעות הן דבר אישי לחלוטין. כדי לאזן ולשתף דעותיהם של אחרים, קבלו את הסרט הגרוע של הכתב השותף, BOBO;

"הרקולס: האגדה מתחילה"



מזל שדווין ג'ונסון הגיע בשביל להציל טיפה מכבודו האבוד של הרקולס וגם מזלו של ג'ונסון, שקלן לוץ הנמיך עבורו את הציפיות מסרט הכולל את הגיבור המיתי, הרקולס. כמה שזה נראה מרשים בפוסטר, ככה היפוכה של התוצאה במציאות, שהיא הסרט הנוראי של אגדת הרקולס, אשר מתחילה בקול ענות חלושה וגם מסתיימת בקול עמום שכזה. הרקולס הוא גלדיאטור לעניים מרודים וקלן לוץ הוא שיח שרירי, שקשה לראות איך הוא קיבל להוביל משימה מכובדת שכזאת, לייצג את אחד מיצוריה המוכלאים של המיתולוגיה היוונית, הנחשב למפורסם ביותר שהותירו הסיפורים אחריהם.

חבורת יפים ויפות חסרי כישרון משחק מינימלי נשלחו לנסות את מזלם בבניית תחילת האגדה של הרקולס ונכשלו באופן חריף, אנימציית האריה, שנלחם בהרקולס זכורה במיוחד בתור סצנה מושלמת המייצגת את הרמה הנמוכה הכללית של הסרט. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כשראיתי את הסצנה העלובה, שנראית גזורה משניהם, שבהן האיכות חיפתה על אפקטים חלשים שהיו מנת חלקה של תקופה. אם הסרט לא היה מכוון מראש למקום גבוה יחסית, של המיתולוגיה היוונית, אולי היינו מתייחסים אליו בקלות ראש יתרה ולא חותכים אותו כמו גוש בשר בשאוורמיה המקומית, אבל בגלל שהיו ציפיות מינימליות לאיכות כלשהי, הוא ראוי לכל מכה שחטף, על מנת שיראו וייראו כיצד לא מזלזלים בצופים להבא ואי לכך ובהתאם לזאת הוא נבחר לעולב השנה הקולנועי עבורי.

כאן, רבותי, סיימנו לסכם את הסרטים הגרועים של השנה, ואפשר לפתוח את הדף לקראת החלק החשוב באמת: הסרטים הטובים של השנה. את הרשימה הכוללת של סרטי השנה שהוקרנו בארץ או הופצו באופן רחב נפרסם כבר בחלק נפרד, אבל כדי לסיים בנימה מתוקה, הנה בחירתנו לסרטי האינדי הטובים של השנה שלא הוקרנו בארץ;

גם כאן, אארח את כתבי המקביל BOBO, לכתוב על הסרט הטוב ביותר שלא הוקרן בארץ לטעמו, והוא;

הסרט הטוב של השנה שלא הוקרן בארץ:

"באבאדוק"



בא...בא...דווווווו� �וווווווווווק! נשמע כמו דביל עם פיגור קליל, נחנק בעודו רוצה להגיד כמה מילים מטופשות מאגדת ילדים. אז זהו, שכמעט צדקתם. אינדי השנה מגיע מכיוון הערבות האוסטרליות, אבל ממש לא מכיל נוף מדברי וסרט אינדי מטורחן, המנסה להגיע לקהל צופים איכותי ומורם בלבד. הוא פוגע בכל המטרות שהציב לעצמו ומגיע לקהל יעד רחב מהמצופה לסרט עצמאי, שבדרך כלל מכוון לקהל מסוים. הוא אינטילגנטי, פסיכולוגי ועוכר שלווה בתור דרמה משפחתית וגם מבהיל, מותח ועוכר שלווה 2, בתור אימה מצוינת, שנדבקת לכמה ימים לאחר מכן. סרט הביכורים המלא של ג'ניפר קנט האוסטרלית, שכנראה יפתח בפניה מספר לא מועט של דלתות והיא תבחר מה לעשות הלאה. משחק מצוין של השחקנית הנהדרת, אסי דיוויס ומשחק עוד יותר מעצבן ומטריד של הילד, נוח וויסמן.

מה יכול כבר להשתבש בסיפור ילדים? ובכן... הכל! בלי אפקטים מיוחדים ויוצאי דופן, אבל עם המון מטאפורות וסיפור שצריך לחפור קצת פנימה בשביל להבין שהוא הרבה יותר מעבר לאימה משובחת, הוא נובר ומחטט בכל הפצעים הכי כואבים של משפחה חד-הורית, פוסט איבוד אחד ההורים ומבוים ברמה גבוהה, שלא מותירה נפש אדישה ומעבר להיותו סרט השנה ואולי של השנים האחרונות בתחום האימה, הוא גם מדגיש הפקה עצמאית ואיכותית מאוסטרליה ומנצח, לטעמי האישי, את שאר הפקות האינדי שהנפיקה שנת 2014.

זו הייתה בחירתו של בובו, והאמת? הייתה קרובה גם להיות הבחירה שלי. היו כמה סרטי אינדי טובים שלא יצאו השנה להפצה בקולנוע וחבל, בניהם: "הפשיטה 2", "מתחת לעור", "המקור" ועוד, אבל בין הסרטים שראיתי רק אחד היה בעיני ראוי לציון בנושא זה. סרט האינדי הטוב של השנה שלא הוקרן בארץ הוא:

"אויב"



האמת היא שאני די שבוי בסרט זה, מדובר בסרטו של דניס וילנוב (הבמאי הנפלא של "אסירים") ובכיכובו של האומן והשחקן מגדולי השחקנים, ג'ייק ג'ילנהול, שהצליחו לסחוב אותי למסע בנבכי מוחו של אדם הצופה בכפילו, אך לא ברור עד הסוף מיהו הכפיל, האם דמיוני או מציאותי ומה הוא מסמל בחייו. אומנם מדובר בסרט אומנותי, סימבולי וסוריאליסטי מהסוגים שאני מעט פחות מתחבר אליהם, אך המתח הגבוה, הופעות המשחק המהפנטות וסוף שעורר בי הלם לאורך דקות ארוכות עשו את שלהם, בנוסף לקריאת פירושים שונים באינטרנט. אין ספק, הפסד של בתי הקולנוע בישראל.

חלק אחד נותר לנו אל ההכתרות הגדולות, ואנו מחכים בסבלנות רבה לבחירות השונות. מהו הסרט הכי טוב שיצא השנה? מה הסרט הכי טוב שבחרו הכתבים המקבילים לסרטי השנה? המתינו וגלו. 

 

* * * * *

סיכום שנת 2014 בקולנוע: חלק ד'

אחרי שלושה חלקים ארוכים, מפורטים ומעט טרחניים הגענו אל החלק החשוב ביותר - הסרטים הטובים ביותר של שנת 2014 בקולנוע על פי שלושת הכותבים בכל המישורים. אחלו לנו בהצלחה, יצאנו לדרך.

 

 

 

 

סיכום שנת 2014 בקולנוע: חלק ד'

אז הנה! אחרי כל החלקים המתישים, החלוקות והפרסים, הגענו אל החלק החשוב ביותר - סרטי השנה של 2014. יש לי המון מילים להגיד על השנה הזו, אבל לפני שנגיע אליה, אני ארצה להתנצל בפני השכנה שלה, 2013, שהכפשתי והעלבתי אותה בשנה שעברה שלא בזכות. בשנה שעברה בסיכום השנה טענתי ששנת 2013 היא שנה סבירה ואפילו פחות, הכתרתי סרטים מוזרים כמו "הקריאה" ו"פסיפיק רים" לסרטי השנה, והנה, אחרי שצפייתי באמת בסרטים הטובים שבה הגעתי למסקנה שמדובר בשנה מופתית של ממש, שמכילה בחלקה כמה מהסרטים היותר טובים שראיתי אי פעם. הבעיה היא כזו: הסרטים הטובים של השנה מגיעים תמיד לארצנו בסופה או אחריה מטעמי הפצה שונים, וכך יוצא שאני רואה אותם כבר בשנה שאחריה. אני מהמקפידים היחידים על כך שכל סרט שייך לשנתו, לא משנה מתי הופץ בארץ. לכן, לפני שנעבור לחגיגות 2014, הנה כמה אזכורים ל2013 הנפלאה:

הסרט הטוב של השנה שעברה:

לאחר שחלפה לה שנת 2013, ראיתי כמה סרטים שריגשו אותי באופן חסר תקדים יחסית לשנה זו. בין היתר ראיתי את: "לשבור את הקרח" שהיה סרט אנימציה נוסטלגי, אינטלגנטי ומלא בקסם המכיל רבדים למבוגרים וילדים כאחד, אך בעיקר מתבלט בזכות הנשמה הגדולה שבו. "פילומנה" שהיה דרמה בריטית מופתית ומשובחת שמשוחקת נפלא ועוסקת בנושא חשוב מבלי להיות כבדה מידי. "אוגוסט מחוז אוסייג'" שפשוט סיפק עבורי בידור איכותי בסצנת סעודה משפחתית מלאה בצלחות שבורות ובבדיחות שקרעו אותי עד דמעות. "כחול הוא הצבע החם ביותר" שהוא כנראה אחד מסרטי הרומנטיקה האמינים והמרגשים שראיתי אי פעם. אבל מעל כולם בשורה התחתונה התבלט הסרט הזה:



"היא"

אם הייתי בלוג סרטים ישראלי טיפוסי, "היא" היה סרט השנה שלי. איזה שנה, שנים. אבל הוא יצא בארה"ב ב-2013, זכה בכל כך הרבה מועמדויות ובפרסים לשנת 2013, כל כך הרבה הכריזו עליו כסרט השנה של 2013 באתרי הסרטים שבחו''ל, כך שלי רק נותר להגיד שמדובר בסרט השנה של השנה שעברה. את כל מה שיש להגיד עלי כבר אמרו במשך שנה שלמה, אך מעבר להיותו אינטלגנטי, חכם, מקורי וכל השאר, מדובר בסרט הראשון שגרם לי להזיל דמעות מאז הסרט "האצ'יקו", והאמינו לי שזה אומר המון.

לפני שנדבר על בחירותי לסרטי השנה, שני הכתבים השותפים באתר, MaxFrad ו-Bobo ישתפו אותנו בסרטי השנה שלהם בחלקנו האחרון. קבלו אותם:

סרט השנה של BOBO: "שומרי הגלקסיה"



אולי בגלל ההייפ המטורף, שסחף אותי (ובצדק), אולי בגלל הפס-קול הכי מגניב, ארוז בקסטה ומחובר לווקמן ואולי בכלל, בגלל ווין דיזל בתוך עץ חביב, באטיסטה בתפקיד ענק ומבדר, בראדלי קופר בתור רקון, זואי סלדנה בצבע ירוק וכריס פראט עם קוביות בבטן, וכמובן שלל דמויות מדליקות, שמציתות את הדימיון. אולי בגלל כל אלו ובגלל שלא הפסקנו להנות מסרטי קומיקס של "מארוול" ואפילו קיבלנו הקפצה של רף ההנאה בפרויקט האחרון והשאפתני שלהם. ההומור העצמי, במציאת השחקנים הכל כך נכונים וההפתעה הגדולה שציפתה לחובבי הקולנוע, ארוזה בתוך חבילת איכות, שנשלחה לחלל החיצון והתעטפה בשלל אפקטים נהדרים ומעל הכל החיבור, הכל כך טבעי, עם פס הקול לכדור הארץ חזרה. רק לאחרונה צפיתי בסרט ומאז כבר שמעתי את פס הקול של הסרט לפחות עשר פעמים, תווית נוספת של איכות וסימון "וי" נוסף ברשימה המצוינת של הסרט. אולי הוא לא הכי מקורי, אולי הוא לא אמור להיות הכי הכי מכולם, אבל הסרט, שעונה על כל הציפיות ולא מצליח להתרסק גם אחרי נהר המילים הטובות שנשפכו ושנשמעו לכיוונו מכל עבר הוא סרט השנה מבחינתי.


סרט השנה של MaxFrad: "ההוביט: קרב חמשת הצבאות"



קשה לומר מה הביא אותי להחליט על הסרט הבא כסרט השנה שלי. אולי זה המיאוס מעומס סרטי הקומיקס שיצאו השנה, ולא "שומרי הגלקסיה", "קפטן אמריקה: חייל החורף" או "ספיידרמן המופלא 2" אינם סרטי השנה שלי. יותר מכל זה, סרט שמגיע דווקא לקראת סוף השנה ושמערך השיווק שלי התחיל לעבוד שעות נוספות רק בחודש וחצי האחרון והוא אינו אלא הסרט המסכם של טרילוגיית "ההוביט", יש בו קרב בסדר גודל ענק, דרמה שמצליחה להזכיר את זו של "שר הטבעות" ומוזיקה כתובה לעילא. עבורי זהו סרט השנה, כי הכל הולך לפי החתימה. מה גם שסביר מאוד שזהו הסרט האחרון המהווה עיבוד לספרי טולקין וסיפורי הארץ התיכונה.

אז אחרי שהצגנו את דעות ידידי הכתבים, כיצד הייתה בעיני שנת 2014? מבחינת הכמות - מדובר בשנה מופתית. אני לא זוכר שהייתה שנה לאחרונה שהכילה כל כך הרבה סרטים טובים (אבל כל כך הרבה!). מבחינת האיכות אודה באמת ואגיד שלא היה סרט שגרם לי לצאת מגדרי, לחשוב עליו בלילות ולדבר עליו בימים. לא היה פלא קולנועי כמו "כח משיכה", פלא רגשי כמו "היא", פלא יצירתי כמו "כנס העתידנים" או סתם פלא של קסם נעורים כמו "העולם על-פי דנקן". היו סרטים טובים, בהחלט, אבל לא כאלה שהתעלו לדרגות הגבוהות מבחינתי.

כמה סרטים טובים שיצאו השנה שראויים לשבח: "התבגרות", "כוכב הקופים: השחר", "הפשיטה 2", "אשמת הכוכבים", "נוח", "רכבת הקרח", "מיתה טובה", "באבאדוק", "פרנק", "איש מבוקש מאוד", "קסם לאור ירח" ו"קפטן אמריקה: חייל החורף". כל אלו היו לא רעים בכלל, אך לא מספיק כדי להגיע אל הרשימה הסופית;


סרטי השנה:

עכשיו, לסוף. כשאני מחפש את "סרט השנה" של שנת 2014, אני לא מחפש סרט מיוחד או יוצא דופן, אלא פשוט סרט שיגרום לי להרגיש, לתפעל, להביע הזדהות או לחשוב עליו בחלומותיי בלילות הרטובים. הנה הסרטים שכמעט הצליחו במשימה זו:

"ההוביט: קרב חמשת הצבאות" - אין הרבה סופרלטיבים שאוכל להגיד על הסרט הזה, מלבד העובדה שהוא הצליח להחזיר אותי לימי הארץ התיכונה ונוסטלגיית הילדות "שר הטבעות" ברגעיו האחרונים, כי אין מה לעשות - אי אפשר להתווכח עם הצמרמורת.

"אשמת הכוכבים" - סרט רומנטיקה טוב? שמצליח לרגש מבלי להיות קיטשי? זה כנראה חלום. הדיאלוגים בסרט הזה מציאותיים וחדים כאילו נכתבו על ידי חנוך דאום, שני השחקנים הראשיים מוכשרים ברמה אינסופית, הבימוי כאן עדין ולא מתחנף והסרט למרות מסגרתו עמוסת הקלישאות הצליח לגרום לסיפור חייהם של שני הנערים לרגש ולטלטל. מסתבר שזה אפשרי.



"גט" - ויויאן היא אשה מסורבת גט שרק רוצה לצאת מחומות הדת האפלות, אך בעלה חוסם אותה מחופשיותה. הסרט "גט" הוא יצירה קולנועית מפעימה: הוא משוחק נהדר, מצולם ביצירתיות ומצליח לרתק ולהסעיר למרות הסצינות המתרחשות בחדר אחד.



"ערבים רוקדים: זהות שאולה" - חלומו של כל אזרח ישראלי, מציאות בה ערבים וישראלים יכולים לחיות יחדיו מבלי שהאחד או השני יסבול, מציאות בה מבינים שגם האחר בן אדם ואף צד אינו רשע. אין שום מגמתיות בסרט הזה, גם הישראלים גזענים וגם הערבים פרימיטיביים ואלימים, ועם זאת, הנוער החדש והליברלי יכול להציל את המצב באהבת אדם כאדם ולא כגזע אותו הוא מייצג.

"אקס מן: העתיד שהיה" - המסר של סדרת ה"אקס מן" המיתולוגית הייתה: לא משנה כמה אתה מוזר, שונה או אחר, אין בזה דבר רע. "אקס מן" תמיד התעסקה במקום בו בני נוער נמצאים בשולי החברה בגלל חוסר ההשתלבות שבהם, והסרט החדש החזיר בי כמו באגרוף את הנוסטלגיה המרגשת של הסדרה, עם הדמויות הישנות והמלבבות, עלילה אינטליגנטית ואקשן סוחף.

"אפס ביחסי אנוש" - הסרט שהצליח להדאיג אותי לגבי משחקי השולה מוקשים של דאנה איבגי הוא כנראה אחד הסרטים הישראלים הטובים שיצאו אי פעם. מדהימה הדרך בה טליה לביא מצליחה ליצור סרט שעוסק בנושאים כל כך שוליים וחסרי חשיבות ועם זאת כל כך מלאי משמעות, ומשחקת על הגבול בין ההנאה מחיים פשוטים לתסכול מחיים ריקניים. לא כיף להיות חלק לא חשוב במערכת. כל כך מצחיק, ועם זאת, כל כך כואב.



"מלון גרנד בודפסט" - זה נראה כאילו ווס אנדרסון רצה ליצור סרט אנימציה ובטעות צילם אותו. הסרט הזה כל כך מדוייק, יפהפה ואסתטי מבחינת השוטים הבובתיים, התפאורה הצבעונית והצילום הישר והסימטרי, על גבול האובססיבי שכל חובב קולנוע אומנותי וסימנטוגרפי חייב לראות לפני מותו. מלבד הקולנוע המרשים יש בסרט זה שתי דמויות סרקסטיות וחמודות להפליא, סיפור הרפתקאות מלא באדרנלין ולא תמצאו כאן שנייה אחת משעממת. תענוג.

"רובר" - אין ספק שלא מדובר בסרט שמתאים לכל אדם אלא לחובבי קולנוע מיטיבי לכת בנשמתם, אבל עבור מי שמוכן לשאת עליו את האתגר הזה מחכה אחד הסרטים האמנותיים המרתקים והמדכאים שיצאו בשנים האחרונות. מערבון עתידני בעולם של עוני ופשע בו אדם מיזנטרופ (גיא פירס) שרכבו נגנב על ידי שני פושעים נוסע עם אחד מקרובם (רוברט פטינסון) למצוא את רכושו ולנקום בגזלנים, ובדרך למדים השניים הרבה מסקנות אודות יחסי אחים, החיים ומה שבניהם. מלבד העובדה שפירס ופטינסון מתגלים כאן כשני שחקנים ממזרים שראויים לאוסקר, מדובר כאן בסרט טעון כאב שבא לפרוק ולדמם המון מהרוע שבמין האנושי, ועל הדרך לספר סיפור מרגש שהותיר אותי המום.



"וויפלאש" - אינני מתעניין בתיפוף, בג'אז או בסיפורי מורים ותלמידים, והנה, "וויפלאש" הוא מהסרטים היותר מרתקים שיצאו השנה. כל סולו תיפוף בסרט הזה אינטנסיבי יותר מכל סצנת אקשן שתראו אי פעם, היחסים בין המורה האלים המרושע וחסר הרחמים (ג'יי קיי סימונס) לתלמיד התמים (מיילס טלר) לא מותירים רגע למנוחה והסרט כולו ככולו מסחרר ומעורר תחושות באופן בלתי צפוי בעליל. "וויפלאש" הוא סרט שתדונו עם שותפכם לצפייה שעות אחריו האם הסרט מעודד את התנהגות המורה או מתנגד לה, האם המורה ניסה לפגוע ולנקום בתלמיד או לעזור לו, וסרט שפשוט מעורר מחשבה, מעורר דיון, ובעיקר מעורר רגשות. הסרט הזה כמעט היה סרט השנה, ויש אפילו גרסה כתובה בה הוא סרט השנה, אבל האינטנסיביות החולנית שבו הופכת אותו לדי קשה ולא נעים לצפייה, מה שהקשה עלי להכתירו בקלות.

כל אלו היו סרטים נפלאים אחד לאחד שאשמח לראות שוב, אבל אף אחד מהם לא הצליח באמת להגיע לפסגה המבוקשת;

סרט השנה של 2014 על פי אתר "סרטים" הוא:



"חיית הלילה"

אז כן, אני בעמדת מיעוט פה. יהיו האנשים שיגידו שהוא "נחמד וזהו". יהיו האנשים שיגידו ש"היה טוב אבל חסר להם משהו". למזלי לא היה חסר לי כלום: "חיית הלילה" הוא הסרט הכי קרוב לתיאור "יצירת מופת" שיצא השנה. זה לא מובן מאליו: מדובר בסרט שצולם בתקופת זמן מאוד קצרה, הופק בתקציב מאוד נמוך והתבסס על הופעת משחק מבריקה של ג'ייק ג'ילנהול שהרזה ונהפך לשלד-אדם בשביל סרט זה, אבל כל אלו היו שווים. לו בלום הוא הדמות החולנית והמבריקה ביותר שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, הופעת המשחק של ג'ילנהיל היא עוצרת נשימה ואולי הטובה שלו עד כה, החשיפה העלילתית לעולם התקשורת מעוררת שיח ומחשבה רבה על הדרך בה העולם האפל ההוא מתנהל, ובגדול, מדובר בסרט פשוט מסעיר. הוא מותח באופן מורט עצבים, הוא מצחיק בהומור שחור ואפלולי, הוא מרתק בעלילתו המקורית והחכמה, ומעל הכל הוא סרט שגרם לי להרגיש, להתעוות, לפחד ובסופו אני יכול להבטיח שעמדה לי דמעה בעיני. ג'ילנהול עוד ייחשב לאחד הגדולים בעתידנו הקרוב. בשבילי מדובר בסרט ששואף לשלמות בקולנוע ההוליוודי.


זהו, זה נגמר: אלו הסרטים הטובים ביותר שיצאו בשנת 2014, מכל הדעות, מכל הסוגים. או שלא? כפי שציינתי בתחילת כתבה זו: הסרטים הטובים של השנה בדרך כלל יוצאים אך ורק אחריה בארצנו, בעקבות האוסקר, עונות הפרסים וסתם סרטים זרים שמופצים באיחורים לא אופנתיים. בהמשך עוד אמורים לצאת: "בירדמן" (קומדיה פסיכודלית המצולמת בשוט אחד), "אל תוך היער" (מחזמר הוליוודי), "לא נשבר" (סרט מלחמה בבימויה של אנג'לינה ג'ולי) ועוד. איך נוכל לסכם את כל אלו, ומה נעשה אם אחד מהם יתגלה כסרט השנה במקום "חיית הלילה"? פשוט מאוד: בעונת האוסקרים הקרובה יתפרסמו כאן כתבות רבות, הימורים וסיכומים רבים שיחוגו סביב סרטים אלו. במידה ותשתנה הרשימה אשתדל לעדכן זאת בסיכום הסופי של טקס האוסקר 2014, שכנראה הולך להיות הטקס הכי פחות צפוי מאז... וואו, זה היה מזמן. מודה לכם מקרב לב, אני הייתי revigoren, שתהיה לכם שנה של חלומות, ריגושים והמון סרטים.