'' ''איפה המדינה?''זו השאלה שאני שואל את עצמי כבר במשך כמעט קרוב לעשור. נכון, לא תמיד ידעתי שלמדינה יש תפקיד בתחומים האלה. הייתי בטוח שהורות, משפחה, סמכות, בתי ספר, מוסדות כאלה ואחרים, ערכים שהאמנתי שקיימים - כל אלו פשוט כשלו והובילו למקרה הטרגדי שלי.ומהו המקרה הטראגי? לא מיוחד בסך הכל. זה עוד נער בסיכון. עוד נער שמסכן את עצמו, ומסכן את הסובבים אותו. עוד נער שמוצא בסם נחמה, עוד קנאביס, עוד צמח, עוד אלכוהול, עוד ישיבה חסרת ערך עם החברים, להעביר ימים כלילות, לבכות בבקרים, להאמין לשקרים.. וזה בסדר. יש הרבה נערים כאלה. הטראגדיה, אינה בתוצאה. הטראגדיה היא הדרך האיומה בה הגענו אליה.הכיצד תסבירו זאת - נער שגדל בבית בורגני, במרכז. מעולם לא חסר לו דבר. משפחה רגילה, אפילו מוצלחת. אבא עובד הייטק, אמא מורה, כולם בקהילה הדתית והשמרנית שכולנו רגילים לפאר. הכל היה אמור להיות מושלם. שום דבר לא היה צריך לצאת כל כך מגדר הרגיל. גם המופרע שבמופרעים, ימצא יד תומכת, איפה שהוא. יהיה איזה רבי שיטפל בו. או שההורים שלו בטוח ימצאו איזה פתרון בטיפולים פסיכולוגים יקרים באלפי שקלים. הכל כדי להעלים את הכאב. היה - ולא היה. סבלנו - אך לא הראינו. עוד סיפור. הסיפור הזה הוא סיפור טראגי יותר מכל. הנער הזה שאני מדבר עליו, הוא נער שיכל להגיע לחיים נפלאים, אם רק היה מי שיסתכל על קיומו במהלך הדרך. אך אף אחד לא יכל לשים את העין, אף גורם, לא מהמדינה, לא מבתי הספר, לא מכל מוסדות החינוך אותם עבר (אחד אחרי השני) - כמובן שלא המשפחה, שבתחום הזה כשלה כישלון שהמילה 'חרוץ' תהיה אפילו מחמיאה. אני בסך הכל מביט במצב בו אני נמצא היום. בכל לילה, הבית שלי נהפך לפונדק מגוחך של נערים שמזכיר לי זולות מדרום תל אביב. הבית שלי, שבבוקר, כזה יפה, גדול, מנוקה, מצוחצח ונקי, בלילה מעלה ריחות גועל של סמים, סיגריות, לכלוך, ושלא נדבר על הרעש הבלתי נסבל.יגידו לי רבים - אלו לא החיים שאתה צריך להתערב בהם. אתה בוגר, אתה גדול. קח את עצמיך, וצא - תמצא מקום טוב יותר. אבל אלו כבר שיקולים אחרים. אני אשאל, עזבו אותי, עזבו אפילו את הבית כולו. מה איתו, לעזאזל? מישהו בכלל שם לב למצב שלו? מישהו בכלל יכול להרים אצבע? להתבונן? לשמור?אף אחד לא הביע איכפתיות. אף פעם. המדינה הזניחה אותי, את המשפחה שלי, וכמובן את אחי הקטן שעוד יגדל להיות טרגדיה עצובה של מדיניות רווחה עצלנית, לא מתחשבת וחסרת כל איכפתיות. מי דאג לילד כששאף את השאכטה ה20 והאבא הביא לו את הכסף לג'וינט ה50? מי דאג לילד, כשברח מבית ספר אחר בית ספר, בעוד האבא ''מממן'' בתי ספר פרטיים - בכדי להסתיר את הבושה?חוק חינוך חובה? רווחה? זכויות הילד? זכויות הפרט? משהו?! מישהו?! אף אחד. ואל תגידו שלא ידענו. כי ידעתם. אני דיווחתי. כל חודש, דיווחתי. הלכתי לבית משפט, סיפרתי. הלכתי למשטרה, שיתפתי. כולם ידעו. כל העובדות הסוציאליות שיכולות להיות. כל גורם אפשרי, ברווחה, בעיריה, בחינוך - כולם ידעו. וכולם התעלמו. ואם לא - אז תסבירו לי, לעזאזל. איך הוא במצב הזה, ולאף אחד לא איכפת? הגיע הזמן להודות - זה לא מדינה עם רווחה, זכויות, או 'מדינת כל האפשרויות'. זו מדינה שהיא בית זונות.
'' ''איפה המדינה?''זו השאלה שאני שואל את עצמי כבר במשך כמעט קרוב לעשור. נכון, לא תמיד ידעתי שלמדינה יש תפקיד בתחומים האלה. הייתי בטוח שהורות, משפחה, סמכות, בתי ספר, מוסדות כאלה ואחרים, ערכים שהאמנתי שקיימים - כל אלו פשוט כשלו והובילו למקרה הטרגדי שלי.ומהו המקרה הטראגי? לא מיוחד בסך הכל. זה עוד נער בסיכון. עוד נער שמסכן את עצמו, ומסכן את הסובבים אותו. עוד נער שמוצא בסם נחמה, עוד קנאביס, עוד צמח, עוד אלכוהול, עוד ישיבה חסרת ערך עם החברים, להעביר ימים כלילות, לבכות בבקרים, להאמין לשקרים.. וזה בסדר. יש הרבה נערים כאלה. הטראגדיה, אינה בתוצאה. הטראגדיה היא הדרך האיומה בה הגענו אליה.הכיצד תסבירו זאת - נער שגדל בבית בורגני, במרכז. מעולם לא חסר לו דבר. משפחה רגילה, אפילו מוצלחת. אבא עובד הייטק, אמא מורה, כולם בקהילה הדתית והשמרנית שכולנו רגילים לפאר. הכל היה אמור להיות מושלם. שום דבר לא היה צריך לצאת כל כך מגדר הרגיל. גם המופרע שבמופרעים, ימצא יד תומכת, איפה שהוא. יהיה איזה רבי שיטפל בו. או שההורים שלו בטוח ימצאו איזה פתרון בטיפולים פסיכולוגים יקרים באלפי שקלים. הכל כדי להעלים את הכאב. היה - ולא היה. סבלנו - אך לא הראינו. עוד סיפור. הסיפור הזה הוא סיפור טראגי יותר מכל. הנער הזה שאני מדבר עליו, הוא נער שיכל להגיע לחיים נפלאים, אם רק היה מי שיסתכל על קיומו במהלך הדרך. אך אף אחד לא יכל לשים את העין, אף גורם, לא מהמדינה, לא מבתי הספר, לא מכל מוסדות החינוך אותם עבר (אחד אחרי השני) - כמובן שלא המשפחה, שבתחום הזה כשלה כישלון שהמילה 'חרוץ' תהיה אפילו מחמיאה. אני בסך הכל מביט במצב בו אני נמצא היום. בכל לילה, הבית שלי נהפך לפונדק מגוחך של נערים שמזכיר לי זולות מדרום תל אביב. הבית שלי, שבבוקר, כזה יפה, גדול, מנוקה, מצוחצח ונקי, בלילה מעלה ריחות גועל של סמים, סיגריות, לכלוך, ושלא נדבר על הרעש הבלתי נסבל.יגידו לי רבים - אלו לא החיים שאתה צריך להתערב בהם. אתה בוגר, אתה גדול. קח את עצמיך, וצא - תמצא מקום טוב יותר. אבל אלו כבר שיקולים אחרים. אני אשאל, עזבו אותי, עזבו אפילו את הבית כולו. מה איתו, לעזאזל? מישהו בכלל שם לב למצב שלו? מישהו בכלל יכול להרים אצבע? להתבונן? לשמור?אף אחד לא הביע איכפתיות. אף פעם. המדינה הזניחה אותי, את המשפחה שלי, וכמובן את אחי הקטן שעוד יגדל להיות טרגדיה עצובה של מדיניות רווחה עצלנית, לא מתחשבת וחסרת כל איכפתיות. מי דאג לילד כששאף את השאכטה ה20 והאבא הביא לו את הכסף לג'וינט ה50? מי דאג לילד, כשברח מבית ספר אחר בית ספר, בעוד האבא ''מממן'' בתי ספר פרטיים - בכדי להסתיר את הבושה?חוק חינוך חובה? רווחה? זכויות הילד? זכויות הפרט? משהו?! מישהו?! אף אחד. ואל תגידו שלא ידענו. כי ידעתם. אני דיווחתי. כל חודש, דיווחתי. הלכתי לבית משפט, סיפרתי. הלכתי למשטרה, שיתפתי. כולם ידעו. כל העובדות הסוציאליות שיכולות להיות. כל גורם אפשרי, ברווחה, בעיריה, בחינוך - כולם ידעו. וכולם התעלמו. ואם לא - אז תסבירו לי, לעזאזל. איך הוא במצב הזה, ולאף אחד לא איכפת? הגיע הזמן להודות - זה לא מדינה עם רווחה, זכויות, או 'מדינת כל האפשרויות'. זו מדינה שהיא בית זונות.