אוקיי, זה מטורף.
''פרזיטים''
הוא הישג עצום. הוא הסרט הזר הראשון, שזוכה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
עזבו; הוא הסרט הזר הראשון שזוכה גם כסרט הזר הטוב ביותר וגם כסרט הטוב
ביותר. הוא המקרה הראשון שאני זוכר בו אדם נואם בקוריאנית באמצע טקס
הוליוודי נוצץ, לצד מתורגמנית כשהקהל מנסה להבין לעזאזל את הפורמט.
והחלק
המדהים פה? שזו זכייה מוצדקת. כל כך מוצדקת. כל כך לא מלוקקת. כל כך לא
אופיינית. זה היה אפילו ממש מפתיע, לולא הייתי קורא 10 דק' לפני הטקס הדלפה
מהטוויטר של האקדמיה לגבי העובדה שיזכה. אבל למרות שההדלפה הייתה אמינה,
לא האמנתי. לא האמנתי שסרט קוריאני, זר, מוזר, חריג, ייחודי, אמנותי, וכל
כך שונה בנוף האוסקרי הקלאסי - ההוא שעצם המועמדות שלו הייתה בכלל הפתעה -
הוא הזוכה של אוסקר 2020.
אז
ככה; אני חושב שהזכייה של פרזיטים משקפת רגע היסטורי עבור חובבי הקולנוע
והאוסקר שבנינו. בימים בהם הקולנוע כל כך זקוק לדם שונה, מכיל, ולא
פוליטיקלי-קורקט, ''פרזיטים'' הוא הסרט המושלם לזכייה. ואני רק חושב על
המועמדויות לצדו; ''1917'', שכל כך קלאסי לזכייה. או ''היו זמנים
בהוליווד'', הליקוק האידיאלי של הוליווד לעצמם שמתאים בול לזכייה. ושניהם,
אגב, ראויים מאוד. אבל פרזיטים, בכל היבט שהוא, הוא כניסה של הקולנוע
הנון-קונפורמיסטי, הפורמליסטי, בקפיצת ראש אל לב הקונצנזוס האמריקאי הנוצץ.
אמריקה וקוריאה נפגשים, והם לא צריכים קורונה בשביל זה.
אבל
מעבר לרגע ההיסטורי הזה, הטקס עצמו הכיל רגעים מדהימים נוספים. הזכייה של
חואקין פיניקס על ''הג'וקר'' היא אמנם צפויה, אבל כל כך ראויה. הנאום שלו,
בו חושף את הפנים הרגישות והכנות מאחורי הדמות הגברית והקשוחה, מביעה מעין
'ג'וקריות' שלו עצמו. האומץ שלו לדבר על טבעונות ועל זכויות בעלי חיים - על
צדק, על אידיאולוגיה - ניצול הבמה לדברים שבאמת חשוב לדבר עליהם - זה
אומץ. וכשאתה כל כך מתרגש, זה בכלל אומץ. איזה נסיך הדבר הזה.
בנוסף
אליו, בראד פיט סוף סוף קיבל אוסקר! אמנם לא ראיתי את זה בא, אבל שמחתי
כשזה בא. עזבו את העובדה שהוא שחקן נפלא עם רזומה קולנועי איכותי ומוערך,
האדם הזה נראה כאילו הוא פשוט המתין שהרגע הזה יבוא. כאילו עצר את הזמן מאז
''מועדון קרב'', ואגב, הוא גם נראה אותו הדבר. לא להאמין שהדבר היפה הזה
בן 50. רק על זה מגיע לו אוסקר.
מעבר
לזכייה בסרט הטוב ביותר, יצירת המופת הקוריאנית גם זכתה בפרס הבימוי
והתסריט, עליהם אמון בון ג'ונג הו, הבמאי האגדי. חשוב לי להגיד; לפני שכולם
הכירו אותו, אני הכרתי אותו, כשביים את הסרטים הנפלאים ''אמא'' ו''זכרונות
מרצח''. אני עקבתי אחריו, וידעתי, תמיד, שהוא משקף את הצד הפלסני והיומרני
שבי, ההוא ש''אני אוהב גם קולנוע זר ואיכותי''. אבל הנה, מסתבר, שאפילו
אמריקה צמאה למשהו אחר. וג'ונג בון הו, איזה חמוד הוא על הבמה הגדולה הזו.
הוא ממש מתרגש מכל מה שקורה סביבו ולא מבין אפילו באיזו שפה לדבר. זה כזה
מקסים, לראות את שילוב התרבויות הזה. שוב, בפעם המליון, זה פאקינג
היסטוריה.
הטקס
עצמו, בלי קשר למאורעות ההיסטוריים, היה מאוד יפה. אני לא יודע למה אין
מנחים לאחרונה בטקסים האלה (זה עניין קבוע או שבאמת אין צורך?) אבל הטקס
מסתבר כבר מבין שהקהל מחפש שואו טוב. מהרגע הראשון עד הרגע האחרון, מדובר
פשוט במיני-אירווזיון. הפעם, בלי לחץ, לקחו את הזמן ונתנו לנו להתענג על
הופעות מוזיקליות יפות ומרהיבות, עם הפקה צבעונית ונוצצת כרגיל. הבמה של
האוסקר מעולם לא נראתה כל כך יפה. השירים, הארט, הצבעים והריקודים - עוד
מהפתיחה, דרך אנה ואלזה, אלטון ג'ון ובילי אייליש - זה באמת היה כיף
לצפייה.
אני אוהב את אוסקר 2020. הוא אולי האוסקר הכי טוב שאני זוכר מאז..... וואו, זה היה מזמן.
ועכשיו, לילה טוב. תודה, או, קמסה המנידה, אקדמיה יקרה. לא איכזבתם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה