''אשמת הכוכבים'' - ביקורת

  יום חמישי, 3/7/14, 02:42

למרות שהסרט יכול היה להיות עוד סרט רומנטיקה לעוס ודביק כמו כל הסרטים מסוגו- אשמת הכוכבים מחליט ליצור פיסה כנה וכואבת של מציאות האוהבים הסובלים מבלי לדחוף קלישאות לטובת לקהל ומצליח להיות יצירה אינטימית וסנטימנטלית גדולה ומרגשת. 

 

תארו לכם שאתם קמים בבוקר אחד לאור יום בהיר ומגלים שאתם מלאים בתחושה מוזרה ובכובד, ולאחר בדיקות מגלים לכם שאתם חולים במחלה סופנית ארורה וחסרת תקווה. מאותו הרגע כל יום בו אתם קמים בבוקר יראה אחרת כיוון שכל יום עלול להיות היום האחרון בחייכם. כל יום וכל רגע הוא מבוא לסכנה, כל מילה עלולה להיות המילה האחרונה והחיים כולם יסתכמו בחודשים הקרובים- כבר אין תקווה לחיים מוצלחים, לילדים או לחיים מסודרים, החיים הם קטנים, חשוכים וכואבים שבמקום לנצלם הם מבוזבזים על טיפולים. זה הסיפור של הייזל, נערה חביבה מבית אמריקאי טוב שפשוט נפלה בגורלה לטעות שלא באשמתה וגרמה לעצמה ליפול בסבל עמוק של חיים הבוניים מסיטואציות כואבות. היא קוראת את אותו הספר באופן יומיומי המתאר את סיפור חייה של ילדה חולת סרטן והתמודדות הוריה, אוכלת ושותה בכל פעם שהוריה קוראים לה ואפילו הולכת לקבוצת תמיכה באופן קבוע מידי שבוע רק בשביל לרצות את הוריה על המאמצים שהם עושים בשבילה. היא יודעת שכבר אין טעם להתנגד או להתווכח, אין מקום למריבות או לסיטואציות קשות, כנראה ככה זה כשיודעים שכל רגע עלול להיות הרגע האחרון שאתה חווה בחייך. המשפט המלווה את הסרט הוא "לחיות עם כאב", והוא המשפט שמוביל את הוריה של הייזל במהלך כל הסרט- הם מקדישים את החיים שלהם בשבילה, חיים סביבה ומטפלים בה בכל רגע, ואלוהים ידוע כיצד יתמודדו עם הרגע בו יבינו שאולי היצור החי היחידי שהביאו לעולם כבר לא יזכה להתקדם בחייו ואף הם יצטרכו להשלים עם הכאב. יגידו אנשים מה שיגידו, בעיני הם האנשים החזקים והמופסדים ביותר בכל הסיפור הזה בכל רגע.

במהלך המפגשים פוגשת הייזל המשוחקת באופן נפלא על ידי שיילין ווד בגאס (הנזל אלגורט) והשניים בעלי הגורלות המשותפים מתחברים זה אל זה- ושניהם גם חווים את הכאב שלהם באופן פיזי, האחת יותר האחד פחות. בעוד להייזל יש מעין צינורית הנשמה כיוון שסרטן בקני הנשימה שלה מכריח אותה לשאת אותם המחוברים למעין תיק המכיל מיכל חמצן שאותו היא סוחבת לאורך כל הסרט, מה שכמובן מקשה עליה ללכת הרבה או לעמוד באופן ממושך. גס, לעומת זאת, קצת יותר "בריא" ממנה וסוחב את מחלתו ברגל ימין- שנכרתה בעקבות סרטן שהתפתח לו באיזור והוחלפה ברגל מפלסטיק שמבצבצת פעם או פעמיים במהלך הסרט. נקודה אחת שלא הבנתי היא כיצד הוא שחקן כדורסל עם הרגל הזו, אבל שיהיה. השניים כצפוי מתאהבים אחד בשני ונופלים אחד בסמכות השני ואין יותר מידי התפתחות עלתית "גדולה" מעבר לזה, הסרט מושתת ומבוסס על הדיאלוגים והתובנות בין השניים שמסוגלים למלא לך מחשבות ללילה שלם על החיים ועל כל מה שמעבר, ואלו הדברים הקטנים שמעצימים סרט והופכים אותו למשפיע יותר ואף לגדול הרבה יותר מהחוויה עצמה של הצפיה. 

המהלך העלילתי שהכי מצא חן בעיני בסרט היה עצם העובדה שהשניים קוראים את הספר המשותף ההוא שעוסק בחולת הסרטן, והספר נקטע באמצע משפט- כמו שהחיים נקטעים באמצע הכל, בלי סיום, בלי קתרזיס, אלא פשוט סוף פתאומי ואכזרי, כמו בשיר הקצר "כתוב בעפרון בקרון החתום" של דן פגיס. הייזל לא רוצה סוף כזה. היא נוסעת עד לאמסטרדם עם חברה גס בשביל לשאול את הסופר מדוע הסוף נקטע בכזאת פתאומיות כי היא רוצה לדעת מה קורה עם המשפחה ומה קורה סביב הילדה שמתה- אך פשוט אין לה אף תשובה. היא מודעת לזה שביום אחד היא עלולה ללכת מבלי לדעת מה קורה לכל מי שסביבה- שהעולם שלה שלא כולל אותה אלא את כל האנשים הדואגים לה עלול להיעלם בפניה, ובמידה והיא תמות היא תשאר לבד עם עצמה בלי אף אחד שידאג לה, וזה אולי הפחד הגדול ביותר שמניע אותה במהלך כל הסרט. גס, לעומת זאת, הוא ההפך המוחלט- למרות הליהוק המטעה (ואולי הלא מדוייק) הוא בחור חזק שצוחק למוות בכל הזדמנות ולא מפחד מהסוף או מהעולמות הבאים, הוא מודע לכך שזה יבוא ביום אחד ולכן כל קשר שיוצר עם הייזל הוא קשר רומנטי אמתי, כנה, רגיש שיודע שכל מה שהוא רוצה זה שיהיו אנשים אמתיים וחבריים סביבו גם בזמן שהוא ישב בקבר שיוכלו לזכור אותו כדמות בולטת- והפחד המניע אותו בסרט הוא העובדה שהוא עלול ללכת מהעולם מבלי שיזכרו אותו ומבלי להותיר חותם.

 

הקשר בין השניים הוא בהחלט אחד מהרומנים הטובים ביותר שנצפו בקולנוע בשנים האחרונות. הוא לא קשר חנפני ולקקני וגם לא קשר אגרסיבי ומעצבן- מדובר באיזון מושלם של חברים שלא בוכים יותר מידי אך גם לא צוחקים יותר מידי, פשוט מתאימים כמו כפפה אל היד והכימיה בין השחקנים עצמם עובדת נפלא. הסרט עצמו הוא לא סרט עלילתי אלא יותר סרט חווייתי- הוא מודע לעצם העובדה שהוא כולו סיפור במדיה קולנועית ולכן כל רושם שהוא מנסה להותיר הוא באמצעות ההעברת מסרים ותובנות לחיים האמיתיים של הצופים וזה מה שהופך אותו לכ"כ עוצמתי וחזק. הוא מודע להיותו סרט קיטשי ורומנטי ולכן הוא לא מנסה לסחוט יותר מידי רגש, הוא גם לא מנסה להשתמש בקלישאות עלילתיות בשביל לרצות את הצופים וגם מצליח לצחוק על עצמו לא פעם ולא פעמיים- הוא משקף מבט ציני כואב ומצחיק על החיים הקשים של האנשים החזקים עצמם ברגעים הכי רגישים וחזקים שרק ברגעים האחרונים נתפסים כבעלי ערך משמעותי עבור הצופים. לא משנה כמה תתלוננו או תשנאו- מהסרט הזה לא תצאו אדישים. 

 

פורסם במקור בגרסא כזו או אחרת באתר "סרטים".