''קרימזון פייק'' - ביקורת

 

פעם סרטי אימה היו להיט. שוברי קופות למרות שנעשו בדלות תקציב, סרטי קאלט שמחכים עבורם בתורות ארוכים בספריות הDVD, סרטים שעשרות מעריצים רצו לבתי הקולנוע רק כדי לראות אותם, להרגיש אותם, להאמין בהם. אני זוכר שהייתי משכיר סרט אימה מספריית הוידיאו הקרובה לביתי, סרטים כמו "הצעקה" או "סיוט ברחוב אלם", ואני וחברי ישבנו אל מול המסך הגדול בפחד והתכסינו בשמיכה במתח אינסופי לקראת הרגע המבהיל הבא.

 

אלוהים, מי היה מאמין שסרטי אימה יהפכו לעסק כל כך משעמם.

 

ואני רציני לגמרי במה שאני אומר. אין באמירה הזו שום נגיעה צינית, קיצונית או כזו שרק חובבי הז'אנר הישנים מסוגלים להתחבר אליה. סרטי האימה של השנים האחרונות הם פשוט משעממים. ואני מדבר על סרטים כמו "הביקור", כמו "פעילות על טבעית", כמו "אנאבל". כל עסק רוחות הרפאים הזה נהפך להיות כל כך קלישאתי ומטופש, שאין שום רגע מרגש, מפתיע או חדשני בסרטים האלה. די. נמאס.

 

בואו ניתן ל"קרימזון פיק" את הקרדיט, כי הוא בהחלט מנסה. הוא מספר את סיפורה של סופרת צעירה בשם אדית, שלוקה לדעתי בבעיות נפשיות חמורות, כשממשיכה היא לתקשר עם אמה למרות שנפטרה היא בילדותה. בין אמונה ברוחות רפאים לבין כתיבה על רומנים מיושנים, מכירה היא את ת'ומאס מקמייקל, בחור כרימזטי ועדין אך מסתורי להחריד שגורם לה להתאהב בו ובדרכים שקטות מצליח לגרום לה לעבור לביתו האפל אשר נמצא על פסגת הארגמן האדומה כצבע הדם, "קרימזון פיק" בלועזית. אך אמה המנוחה חוזרת בחלומותיה ואומרת לה שסוד אפל עוד יתגלה בטירה האפלה, ועליה לברוח מהר ככל שתוכל, למרות שאהובה לא יתן לה להימלט בקלות.

 

כמו שאמרתי; המסתורין בהחלט קיים פה. את ת'ומאס האפלולי משחק טום הידלסטון, והוא כמוכר לנו, שרמנטי, אפלולי ומאוד מסתורי. את אחותו משחקת ג'סיקה צ'סטיין, וגם היא מקפידה על משחק מאופק עם שימוש בגוון קול מקפיא דם. הרומן בין הדמות הראשית, אותה משחקת מיה וואסיקובסקה (אליס בארץ הפלאות) לבין טום בהחלט עובד על המסך, והקרע בינה לבינו, מצליח להחזיק את הסרט במעין מסתורין שלולא האימה המגוחכת אולי היה יכול להפוך את הסרט לסביר יותר.

 

אבל לא. גיירמו דל טורו, הבמאי המוכר אולי לחלקיכם מ"המבוך של פאן", בוחר לפחות פעם ב10 דקות להכניס קטע בהלה, או קטע אימה, או קטע רוחות מטובלות בדם שבאות ו"מקפיצות" את הקהל באמירה משיחית ומאיימת כזו או אחרת, וכל הקטעים הללו כל כך ממוחשבים, כל כך מטופשים וכל כך לא אמינים, מה שגורם לסרט להיהפך למטופש יותר ואפילו למפחיד פחות. אין שום סיבה לקטעי האימה הללו בסרט. היה ניתן להסיר כל קטע שמופיעה בו רוח, או מפלצת, או דמות אפלה שמגיחה בחושך מן הסרט והיה לו בדיוק את אותו הערך עלילתי. הסיבה היחידה שיש בו קטעים כאלה היא כי זה מגניב. בשיא הרצינות.

 

הבעיה היחידה היא שזה לא כל כך מגניב, כי זה הופך את הסיפור ללא אמין. וכשזה לא אמין, זה גם לא מפחיד. וכשזה לא מפחיד, כמובן שזה פחות מעניין. הסיפור בסך הכל מקבל טוויסט מטופש לקראת הסוף שמכניס אותנו לזירה שבה כל אדם משקר לשני ומסתיר סוד מהשלישי, ומשם מתפתח קרב עקוב דם שיגרום לכל אדם שפוי בראשו להתפקע מצחוק ולהבין שאין שום תסריטאי הגיוני שמצפה מאיתנו לקחת ברצינות את הסצנות הללו. זה דווקא מעצבן; אותה העלילה, ללא האימה, ללא היומרנות האמנותית של קטעי הרוחות וללא הסוף המגוחך יכלה באמת להוות לנו סרט טוב. רק חבל שדווקא הקטעים הללו של הרוחות והדם גרמו לסרט להיות פשוט מטופש, הזוי ובעיקר משעמם.