אני יודע מה אתם חושבים. כן, זה עוד פוסט ארוך על כמה שלא יפה להגיד לאנשים שמנים שהם שמנים. כן, זו עוד הטפת מוסר על כמה שהחברה שיפוטית, כמה שאנחנו שופטים אנשים לפי קילוגרמים וכמה שאנחנו מרגישים בנוח לעודד אנשים לשקול כמו שאנחנו רוצים שישקלו. הרי זה ברור, זה מובן מאליו, ובעידן הפוליטיקלי-קורקט שלנו זה אפילו סוג של נורמה - אסור להעליב שמנים. אולי בגלל שזה ''כאילו'' כל כך מובן מאליו, זה כל כך מתסכל להפנים את העלבון הזה, ברגע הנורא ההוא, שאנשים באים ואומרים - ''השמנת''. סו וואט.
כן, אני יודע מה תגיבו. ''הכל תלוי בביטחון שלך'', ''הכל תלוי באיך שאתה מפרש את זה'', ''שיגידו מה שירצו'', וכו' וכו'. אבל אני לא אוהב שאנשים אומרים לי דברים לא יפים. מי לעזאזל כן אוהב את זה? זה אפילו יותר מעליב כשזה בא כ''מחמאה''. ''וואו, העלית במשקל, יפה לך!'' / ''וואו, השמנת קצת, הגיע הזמן!'', וכו' וכו'. הרי אתם לא יודעים מה אני מרגיש לגבי זה, נכון?
ומה אני מרגיש? אני לא יודע. זה הקטע. יכול להיות שאני סבבה עם זה שאני שמן. יכול להיות שאני לא סובל את זה. אבל כשהסביבה כל כך שיפוטית, וכל כך מרגישה בנוח להגיד לי מה דעתה אודות המשקל שלי, כמה משקל יש לדעה שלי בכל הסיפור הזה? האם מישהו יכול בכלל לגבש דעה על המשקל שלו כשהוא שומע כל כך הרבה דעות מסביב?
אני לא חושב שלהיות שמן זה דבר רע. אני מעולם לא חשבתי. להיות שמן, במקום מסויים, זה אפילו סוג של חלום סמוי. כן, יש משהו כיפי בלהרגיש שמן. התחושה הזו, שאתה גדול, שאתה 'לא דופק חשבון'. שאתה יכול לאכול מבלי לספור את הקלוריות. שאתה יכול להכנס למסיבה, או למועדון, ולדעת שאתה לא צריך לעמוד בסטנדרטים של אף אחד - הרי אתה שמן, וזה בסדר, אבל רק אנשים איכותיים ירצו אותך. כל השאר מחפשים אנשים רזים ומשעממים כמוהם, שזה נחמד והכל, אבל זה לא שזה החלום הרומנטי שלי. להפך; אתה בורר את האיכותיים יותר.
לא בריא? וואלה. מעניין, כי למשל, גם לעשן זה לא בריא, ואני מעשן המון. משום מה, אנשים מרגישים מאוד בנוח להגיד לי שזה שאני משמין זה ''לא טוב לבריאות'', אבל כשאני מעשן, זה לא עד כדי כך מפריע. משום מה זה מרגיש שזה פחות מה שבריא לי, אלא יותר מה שבריא לעיניים שלכם.
אני לא רוצה לחיות באשליות. ברור לי, שבמציאות של היום, ''שמן'' = ''רע''. זה בסדר, זה מובן, אני לא מצפה שהעולם ישתנה ביום אחד. אבל אני כן מצפה שאנשים יבינו את מקומם. תחושת העליונות הבלתי נסבלת הזו, של הרזים מול השמנים. העובדה שאתה רזה מקנה לך את הלגיטימיות לבקר אותי בהצהרתיות, וכמובן, עם התוספת הנפלאה, ''בצחוק אחי''. כאילו שזה לא קשה מספיק.
גם אם אני מאמין בלב שלם ובאמונה שלמה בדרך שלי, אינני יכול להלחם בכל העולם. לא קל לי. אני לא חושב שלהיות שמן זה רע. אני גם לא חושב שזה מכער אותי. אני כל חיי נלחם בלהאמין שיופי הוא אינדיבידואלי, קסום, שאינו נתון להגדרות. אבל כשהפערים בהשקפות עולם שלנו כל כך רחוקות זו מזו, קשה לי שלא להיעלב. הרי מה ביקשתי? שתהיו נחמדים יותר?
אז הנה, בלי פוליטיקה - השמנתי. SO WHAT. אז יש לי כמה קילוגרמים יותר. אז אני פחות מושך. אז אני קצת עגול. אז אני כבר לא החבר המגניב והרזה למסיבות ולתמונות. אז אני קצת מזיע במסיבות. אז אני קצת מושך תשומת לב ברחובות. אז מה? זה באמת כל כך חשוב? זה באמת כל כך מציק? זה באמת כל כך רלוונטי? באמת?
בחיי חוויתי תגובות לא נעימות במקרים רבים. רבים מאוד. כשדיברתי דעות לא נעימות, כשהבעתי זעם וביקורת על אנשים שהרגיזו אותי, כשיצאתי מהארון, כשיצאתי בשאלה, באמת, כל כך הרבה. שום דבר לא משתווה לכמות העלבון ותחושת העליבות שהרגשתי כשאמרו לי ''השמנת קצת, תעשה ספורט''. משהו בקלות בה זה נאמר, כאילו ב'דרך אגביות', הופך את זה לכל כך אגרסיבי. ההתייחסות הזו, העוקצנית, לפרט שעבורי הוא כל כך שולי, גורם לי להרגיש שולי. גורם לי להרגיש שאני כולי מסת שומן, גדולה או קטנה, שמחייבת התייחסות באופן אובססיבי.
יאללה. השמנתי. הנה. העליתי כמה קילוגרמים. הבנתי. יש לי מראה בבית, אני שם לב אם אני עולה במידה במכנס, הכל טוב. אם בא לכם לספר לי עוד משהו שאני יודע, ספרו לי שיש בחירות בקרוב או שעמיר פרץ הוריד את השפם. תאמינו לי שזה יהיה יותר מעניין.
יום שלישי,
27/8/19, 23:57
תגובות
הוסף רשומת תגובה