אני מעריץ של קולנוע. אני מעריץ של קולנוע עכשווי. אני במשך שנים מחכה לימים האלה שמופצים המועמדויות וההימורים ועוקב באדיקות אחר הסרטים וגולש בפורומים ומדבר עם אנשים והולך להקרנות מיוחדות לעיתונאים וכו' וכו' וכו'.
אז היי, מסתבר שיש עוד מעט אוסקר. מסתבר אפילו שיש מעט אנשים שמדברים על זה. מי היה מאמין שאני אפילו לא אשים לב שזה קורה?
אז כן; 2019 הייתה עד כה שנה בינונית מינוס בקולנוע, למעשה, היא השנה ה-9 במספר בדיוק שאני עוקב באדיקות אחר סרטים לאורך השנים ומסכם אותם, אבל נו, הכל טוב, שום דבר לא מושלם. קורה שמתפלקת שנה גרועה. אני לא כועס או משהו, חלילה.
כשפורסמו הסרטים המדוברים לטקסי הפרסים הקרובים הנחתי שאני לא אדע בכלל על מה מדובר; ולהפתעתי דווקא מסתבר שאני בקיא, וזה מה שהופך את הסיפור לעצוב. כמו שאמרתי, רוב הסרטים שראיתי השנה בינוניים, וציפיתי שחוסר האקטיביות שלי בבחירת הסרטים השנה או בכמות המצומצמת שראיתי יגרום לי להביט ברשימות ולהגיד ''וואי, איך פספסתי את הסרטים האלה, עכשיו לראות!'' וללכת להוריד אותם מאיזה אתר פיראטי עתיר בוירוסים חדשים מהקוספה שאוכל לסקר ולדבר עליהם עם מי שצריך.
אבל לא; רוב הסרטים המדוברים השנה פשוט לא משהו. אלה שכן משהו פשוט לא ראיתי.
אז על אלו סרטים אנו מדברים לקראת עונת הטקסים של 2019?
אחד מהסרטים הבולטים ביותר העונה הוא ''כוכב נולד'', החידוש לרומן המוזיקלי בכיכובה של ברברה סטרייסנד הישר שם בשנות ה80, וה70, וה30.. מהסרטים האלה שנוצרים להם עשרות חידושים ונעלמים עם הרוח. אבל היי, יש לנו הפתעה - ליידי גאגא, חברים! שהיא זמרת מדהימה ואישיות מקסימה, אבל בתור שחקנית היא פשוט לא מקבלת נוכחות יותר מידי גדולה, היא בעיקר שרה, בוכה, ומנקה את הבמה בשביל בראדלי קופר. קופר אמנם במאי לא רע, אבל מסתבר שאת עצמו הוא לא יודע לביים, כי המשחק שלו בסרט הזה הוא המייל-אקטינג הכי כושל שראיתי בחיי; הוא כל כך כושל שזה נראה כמו דראג עלוב של מישהו שמנסה להתאמץ בכוח להיראות גברייייי עם קול גבריייי ועם ניואנסים ג-ב-ר-י-י-ם, וחלאס, כמה אפשר לאכול את הדמויות הגבריות הלעוסות האלה בקולנוע? ועוד מבראדלי קופר, ההוא שבלי להעליב רחוק מגבריות יותר מאשר יאיר שמורחק מהפייסבוק.
אבל היי, ליידי גאגא, וכולכם כנראה מזמזמים את ה''שאלהלה'' ההוא, אז מגיע לו להיות מועמד לאוסקר. מגניב. בתקופתי זה לא עבד ככה, ובתקופתי אני מדבר על שלוש שנים אחורה, אבל מי סופר.
(העיקר שהשה-לה-לה היה חמוד. ''כוכב נולד'') * * *
סרט נוסף שאנו מדברים עליו השנה הוא לא אחר מ....(תופים..) הפנתר השחור! וואו! נחשו מה זה? זהו סרט קומיקס, אמנם נהדר בעיני, עם אקשן מעולה וקצב כיפי להחריד, אבל אל תטעו, זו לא הסיבה שהוא מועמד לאוסקר. אתם יודעים למה כן? כי הוא מדבר על הפנתר ה*שחור*! הבנתם? שחורים! כהי עור!
זה כל כך חשוב שיעשו סרטים בנושאים האלה. זה גם כל כך חשוב שנושא הגזענות כלפי שחורים יקבל ייצוג ומועמדות. למעשה, הלוואי והיו לנו מספיק סרטים שעוסקים בנושא הזה בטקסים, שהרי מונלייט, 12 שנים של עבדות, גדרות, סלמה, תברח, מאחורי המספרים, פרחים בבוץ, ג'אנגו, שמונת השנואים, לינקולן, העזרה (ואני יכול להשבע שזה רק מהזיכרון) - לא הספיקו לנו.
אנחנו רוצים עוד, ועוד, סרטים על שחורים. כמה שיותר סרטים על שחורים. עבדות. גזענות. אלימות. הגבר הלבן הוא הדבר הנורא ביותר שיצא עלי אדמות, ועזבו את זה שתמיד הגבר הלבן יהיה ההוא שיעניק את הפרס לבחור השחור שיקבל ויצהל, אני רק חושב לעצמי, האם הצורך האינסופי הזה בייצוג בטקס האוסקר לא הופך את הנושא הזה, שהוא אכן חשוב, לסוג של בדיחה עצמית שאפילו מנציחה ומזכירה לנו בכלל שיש הבדל בין שחורים ללבנים. משעשע, העסק.
(שחור זה הזהב החדש? ''הפנתר השחור'')
אז אם רציתם עוד סרטים על שחורים, הנה - ''שחור על לבן'', סרט שכבר סיקרתי בעבר, העוסק בבלש משטרתי שחור המתחזה לבלש לבן בכדי להלחם בארגון הקו-קלוקס-קלאן (KKK), שהוא, אגב, מבוסס על סיפור אמתי. הסרט הזה הוא לא רע, אם שאלתם; למעשה, אם כבר סרטים בינוניים מועמדים לאוסקר, אני מעדיף שסרט כזה יהיה אחד מהם, כיוון שיש בו שימוש קולנועי משכיל ומגניב בכדי להעביר את הסיפור שלו. הסיפור המסופר לא כל כך מעניין והסרט למעשה לא מצליח להוציא שום תגובה רגשית מהצופים שלו מבלי להכניס קטעים דוקומנטריים ערוכים בפומפוזיות על גזענות, אבל היי, מי אמר שרק ל'ואלס עם באשיר' מותר?
למי ששאל, כן, ''שחור על לבן'' הוא כן סרט ששווה לראות, אבל כשאין משהו אחר, ואם זורם לראות סרט שרובו עוסק בכמה גזענות זה רע. האם הוא סרט לאוסקר? לא; הוא לא קלאסי, הוא לא סנטימנטלי, הוא לא מכיל שום דבר שמצדיק או מסביר את המועמדות שלו, חוץ מהעובדה שהוא עוסק בשחורים ולבנים, הללויה.
(הנושא הזה כל כך חשוב שהוא אפילו השם של הסרט. ''שחור על לבן'')
* * *
אוקיי, אוקיי, אני מבין שנמאס לכם מנושא הגזענות, אבל לאוסקר לא נמאס. סרט נוסף שבולט בכותרות לקראת הטקס הקרוב הוא ''סיפורו של רחוב ביל'', המספר על בחורה שחורה שגרה בשכונות הפשע והעוני עם בן זוגה, שעקב היותו שחור ככל הנראה מואשם בפשע שלא ביצע, ויוצאת היא למסע לוחמה למען חפותו בכל דרך שהיא.
בעצם, מדובר בסרטו השני של במאי הסרט ''מונלייט'' (או 'אור ירח', אם זה קריטי) בארי ג'נקיס. האם זה משמח אותי לראות את שמו שוב? בגדול, לא, כיוון שהוא פשוט משחזר את עצמו, ובמאי שמרגיש כל כך בטוח לעשות סרט על אותו הנושא ב2 הפעמים הראשונות בקריירות שלו חייב לא מעט אומץ ויומרה, שהרי כל אחד צריך לדעת שלא כל סרט שתעשה בהכרח יועמד לאוסקר. אה שיט.
(מונלייט הספיק לנו. ''סיפורו של רחוב ביל'')
* * *
כעת נגיע לרגע של רצינות, ישנם סרטים שעוסקים בנושאים אחרים (איכשהו) בעלי כותרות והד רב לקראת עונת הפרסים הקרובה.
אחד מהם הוא סרט מקסים על הזמר האהוב על כולנו, פרדי מרקורי, בסרטו הביוגרפי ''רפסודיה בוהמית''. 'רפסודיה' הוא סרט שידוע בהיותו סרט שכנראה שתאהבו אותו אם אתם מעריצים של קווין, ושתשנאו אותו אם אתם *ממש* מעריצים של קווין; אבל אם אתם תשאלו אדם שלא יודע מה זה קווין על הסרט הזה, כנראה שהוא פשוט לא יבין מה זה לעזאזל רפסודיה (מה זה באמת?), למזלנו קשה למצוא אחד כזה.
'קווין' היא אגדה, מרקורי הוא אגדה, והסרט הזה הוא סרט מקסים וצבעוני שמצליח לתאר את הסיפור שלו בצורה שפשוט כיף לראות. האם הוא בהכרח איכותי? עמוק? מעביר שאלות או קווי עלילה שמתארים דברים שלא ידענו, או שמעוררים מחשבה מעבר לכתוביות הסיום? לא; אבל יש שחקן ראשי יפהפה (רמי מאליק), מוזיקה טובה, וסצינת סיום משחזור ההופעה האחרונה של קווין בהרכב המלא שהיא הדבר הכי קרוב שניתן ללראות את ההופעה הזו בלייב. אני בסדר עם זה.
(למי איכפת מהפרטים כשהשירים כל כך טובים? ''רפסודיה בוהמית'')
* * *
נותר לנו לדבר על על סרט אחד שמקבל את מירב תשומת הלב בעונת הסרטים הקרובה, ''רומא''. נטפליקס, חברה המשיקה תכנים טלווזיונים וקולנועיים דרך האינטרנט בלבד, מצליחה להשתלשל לכל מקום שיעניק לה פרסום ומנויים חדשים. היא הצליחה עם טקס גלובוס הזהב (עם מס' רב ומכובד מאוד של מועמדויות בתחום הטלווזיה), הם הצליחו אפילו להשתלשל בשנים שעברו לטקסי גילדות השחקנים והNBR, ועכשיו הם הולכים על כל הקופה - אוסקר.
למעשה, נטפליקס כבר הצליחו לחצות את הקו ההוא בשנה שעברה, עם הסרט ''פרחים בבוץ'' שזכה למועמדות חביבה בתסריט ובשחקן המשנה, ובשנה שלפני כן היו ממש קרובים למועמדות עם ''לידתה של אומה'' (ששניהם, אם תהיתם, עוסקים בשחורים. אבל זה לא הדיון כרגע)
השאלה שנטפליקס מעלה לכותרות היא שאלה מהותית, אפילו מהותית מידי, וכזו שעושה כאב ראש רק מלחשוב עליה, אבל חייבים לחשוב עליה - מהו קולנוע? האם קולנוע חייב להיות מוגדר באולם קולנוע, עם כיסאות אדומים ופופקורן והסאונד המפוצץ, או שמא קולנוע בכלל לא מתייחס לאופן בו הסרט מופץ, אלא רק להיות הסרט קיים?
רגע, זה לא נגמר פה. אם הנטפליקס הוא קולנוע, למה שהפייסבוק לא יהפך לקולנוע? ואולי גם האינסטגרם? ורגע, אולי גם מחר אני אוכל לעשות סרט קולנוע, ולפרסם אותו באינסטגרם, והוא יועמד לאוסקר על הסרט הטוב ביותר כי הוא יכיל מיעוטים/שחורים/נשים!
הקולנוע הוא דבר חסר תחליף. ניסו לבטל אותו פעמים רבות וזה לא צלח בשום פעם. לא עם הוידיאו, לא עם הDVD, לא עם הצפייה הפיראטית ולא בשום דרך אחרת. ''נטפליקס'' הם הראשונים שמהווים איום לקונספט הזה, וזאת אך ורק מכיוון שהם עושים את זה מבפנים. הם נכנסים אל תוך עולם הקולנוע, פרסי הקולנוע, תשתית הקולנוע, ומנסים להנחיל אמונה לפיה סרטים אפשר לראות בלפטופ, בפלאפון, באוטובוס, ולהוביל חלילה למצב בו אנשים יצחקו שאשכרה נכנסנו לאולמות החשוכים האלה בשביל לראות סרט שאפשר לראות תוך כדי סלפי באייפון 18. וזה, חברים, התחלתו של עידן שיגרום לנו לאבד המון, וזה לא נראה שהם לוקחים את הזמן. עדיף כבר את השחורים והלבנים.
(נטפליקס, הכיבוש הרומאי הספיק לנו. ''רומא'')
* * *
לרשימת המועמדים שפורסמו לאוסקר 2019 עד כה
לרשימת מועמדים לפרסי NBR
לרשימת בחירת מבקרי ניו יורק
לרשימת המועמדים לגלובוס הזהב
תגובות
הוסף רשומת תגובה