הנוקמים - סיכום ופרידה

יום רביעי, 24/4/19, 17:48

לפני 11 שנה הלכתי עם אבי לקולנוע ברב חן פתח תקווה (שנסגר, ונפתח, ונסגר, וכעת פתוח בורסיה אחרת כלשהי) חיפשנו סרט לראות. לא היה כל כך משהו מעניין, אבל ''איירון מן'' הופיע בין הסרטים המוצגים ואמרנו שננסה למרות שלא בטוח שיצא מזה משהו. כמה שנהניתי, זה היה חבל על הזמן. בפעם הראשונה הרגשתי שאני, הבחור המסכן שבקושי היה בגיל דו ספרתי, יכול באמת ובתמים לראות גיבורי על בסרט מציאותי באנגלית עם כתוביות - כאילו זה ממש סרט של מבוגרים. אבל אבא שלי התלהב פחות, הוא אמר לי שעם הגיל אני אבין שזה לא באמת סרט למבוגרים ושירד לי מזה. מה אני אגיד לכם, לא ירד לי. להפך. ''הנוקמים'' ובכללי סרטי מארוול הם תעשייה משובחת של קולנוע שמטרתו היחידה היא להוות הנאה. אבל לא סתם הנאה שטחית, אלא הנאה שמושתתת על תרבות הקולנוע והמד''ב הישנים. הנאה שמזכירה את סרטי 'מלחמת הכוכבים' או 'הארי פוטר', כזו שהפנטזיה והערכים של הסופר-הירוז משרתים אצלם מטרה עליונה, והם לא מוותרים על הערכים האלה. אלו לא סתם סרטים בשביל הכסף, אלו גם סרטים שמעזים לקחת צעדים עלילתיים משמעותיים, לשנות כיוונים, לא לזלזל באינטלגנציה של הצופים, ובו זמנית להרשות לעצמם להיות מצחיקים ומטופשים כי הם בכל זאת גיבורי על בסרטים לילדים. אז מהסוף להתחלה; איך אני מסכם את העולם של הנוקמים עד כה? הנה הסרטים שלא אשכח מהיקום הנפלא הזה; הנוקמים (2012)  ג'וס ווידון, התסריטאי המוכר לטובה מ''באפי ציידת הערפדים'' מביא לנו שוב גרסה הומוריסטית ומוצלחת של סיפור הזוי שמקבל זווית שאפשר לעכל ואפילו ליהנות ממנה באופן שלא הופך את העסק למטופש למדי. הנוקמים הראשון היה הפעם הראשונה שראינו איחוד מסוג כזה על מסך הקולנוע, שלקח 4 גיבורי על לא כל כך מוכרים ובעלי סרטים די בינוניים ברמתם והפך אותם לגיבורי על הכי זוהרים שקיימים בעולם כרגע. המהפיכה התודעתית שהנוקמים הביא לקולנוע היא חסרת תקדים; פתאום כל הסרטים התאהבו בקונספט של ''יקום קולנועי'', כולם מנסים לערבב את הסרטים שנעשו באותו אולפן, והקונספט התגלה ככזה שאנשים פשוט אוהבים. אבל אצל ווידון זה עבד ממש טוב, פשוט כי הוא תסריטאי ממש טוב. זה הסרט היחידי בסדרה שבאמת משלב בין הרבה סיפורים אבל עומד יפה בפני עצמו, שנון ומוצלח, וחוויית הצפייה האנרגטית ומלאת הפאתוס היא בלתי נשכחת, 7 שנים אחרי. קפטן אמריקה: חייל החורף (2014) אחרי שהסרט הראשון היה קלאסי ומתקתק אבל גנרי למדי, נכנסו ליקום הקולנועי של מארבל שני תסריטאים ובמאים מבריקים, האחים רוסו, שלקחו את הנוסחה המוכרת והחלשה של סרטי הסופר-הירוס למניהם והפכו את המשחק לאתגר מחשבתי של ממש. זהו סרט קצבי, אנרגטי, המעז לשלב מלא אלמנטים מהסרטים הקודמים אבל גם מעז שלא לזלזל באינטלגנציה של הקהל. אני די בטוח שזה הסרט הכי 'אינטלגנטי' ברמת הסיבוכים העלילתיים בו ביקום הקולנועי הזה, והוא גם ממש הציל את הדמות של הקפטן שנהפך מגיבור משמים לכזה שמכיל סרטים שמתחרים על הדרגה הגבוהה ביותר בז'אנר, ולגמרי מגיע לו. הסגולה שהאחים הביאו עמם בהמשך היא גם אחד מהרגעים האדירים ביקום הקולנועי הזה; קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים (2016) שוב האחים רוסו נלקחו להעניק עוד פרק ליקום המורכב הזה, והפעם הם באמת הלכו על כל הקופה. הסרט הזה יצא בזמן הכי קריטי שיכלו לבקש; מול המעצמה DC שהוציאו את הסרט ''באטמן נגד סופרמן'' ולצד ''דדפול'' של הזכיינית המתחרה, גם לצד אקס מן, או יחידת המתאבדים, ''מלחמת האזרחים'' במורכבותו היה הימור די אמיץ, והם הלכו על זה בגדול וגם זכו בראש הטבלה. זהו סרט שלוקח את החבורה הקסומה והמחוייכת שהכרנו ומפלג אותה, מרסק אותה, ובעיקר מעלה שאלות אידיאולוגיות לגבי עולם גיבורי העל שאנחנו מכירים; זוהי בין הפעמים הראשונות בסדרה בה המושג ''מוסר'' של גיבורי על מוטל בספק, וזו פתיחה אדירה להמשך הדרך. יש שם כמה מסצינות האקשן המרהיבות בסדרה וכמה מהדמויות המגניבות ביותר ביקום זה שמופיעות בו לראשונה, וזו פשוט חוויה חגיגית. שומרי הגלקסיה (2014) בין לבין כל סרטי גיבורי העל ה'בנאליים' שמתרחשים ביקום שלנו, הגיע הזמן להביא מקום לסרט שמתרחש במקום אחר לגמרי, וכאן ניצל בהיותו סרט פנטזיה שלא חייב לציית לכל חוקי הגיון כלשהו. רקון מדבר, עץ מדבר, מה זה משנה, הכל תקין במציאות המקבילה שהם יצרו, וזה עובד כל כך טוב. זה פחות או יותר הקונספט של הנוקמים, חבורה של גיבורי על שניצבת שלא בכוונה ביחד להלחם באיום כוללני, אבל היופי הוא שלא מדובר בכלל בגיבורי על, אלא פשוט ביצורים די כושלים שהגורל רצה ונתן להם את הדרך לנצח את כוחות הרשע ביחד. לראות את האנטי-תזה הזו לגיבור הקלאסי והמשעמם, ולראות את הדמויות ה'עלובות' הללו מקבלות כזו אהדה ופוקוס מרכזי, זה משהו שבעיני חשוב תרבותית והיסטורית בעולם גיבורי העל. חוץ מזה זה סרט יפהפה ויזואלית, מצחיק בטירוף, כיפי ואפי. השני מבחינתי נכנס תחת אותה קטגוריה. הפנתר השחור (2018) הדמות שרובנו הכרנו כבר מ''מלחמת האזרחים'' מקבלת כאן ביטוי והעמקה מרובת רבדים, שהופכת את הסיפור לכזה שממש מצליח לנגוע בשלל נושאים חברתיים מהותיים, כאלו שאף זיכו אותו במלא מועמדויות לאוסקר וסיכוי לא מבוטל לזכות בהן. זהו סרט שלוקח את קונפליקט ה-שחורים/לבנים למקום צבעוני וקשוח של מכות ומכוניות מתפוצצות, אבל גם הרבה דיאלוג כנה בנוגע למצב הקיים, בנוגע לגזענות, תפיסה חשוכה ואף ביקורת כלפי כל אחד מהצדדים. יש כאן דמות נבל מעולה שמצליחה להעלות נקודות למחשבה על היותה בכלל 'נבל', הויז'ואל אפקט נפלאים והסרט כמו חבריו פשוט זורם ומהנה לצפייה. והאקשן? מטורף. ד''ר סטריינג' (2016) סרט שדווקא לא זכה לאהדה רבה, אבל בעיני הוא אחד מסרטי הסולו הטובים בסדרה. זהו סרט גיבורי על פשוט, קלאסי, אבל יש בו כמה אלמנטים שהופכים אותו לחריג לטובה מסוגו; קודם כל האפקטים הויזואלים היפהפיים, היוצרים מציאות עקומה ומבולבלת, פסיכודלית, וכזו שלא ראינו פעמים רבות בסרטים השכנים. העיניים באמת חוות כאן סוג של עילוי קולנועי שאישית עוד לא יצא לי לחוות. וחוץ מזה, זה סרט שמדבר על נרקיסיטיות, הישגיות, ו-ויתור. שוב, דיאלוג על הערכים של הגיבור המצוי, וכל אלו עשויים ומסופרים בצורה נהדרת. ובנדקיט קומברבץ' כמובן נהדר. הנוקמים: מלחמת האינסוף (2018) לא נראה לי שאמצא מספיק מילים בשביל לתאר את כמה שהסרט הזה טוב, אז אזרוק בקצרה כמה קומפלימנטים; זהו סרט אפי, ברמה שלא נראתה על המסך העולמי ההוליוודי עד כה, שמכיל ערבוב קוהרנטי והיסטרי של כל הדמויות שאנחנו אוהבים. הוא חכם, הוא מצחיק, אבל הוא בעיקר מיוחד. האחים רוסו שנבחרו בעקבות הצלחתם לביים סרט זה עשו לנו מעגל קסמים אפל בו אנו גם צופים בסרט קומיקס אבל גם ניצבים בזירת קרב מחשבתית מול הנבל בשאלה ''מיהו הצודק'' ו''מה באמת נכון לאנושות''. שוב, דיאלוג על ערכי המוסר של הסופרהירוז, אבל ברמה הכי גבוהה ואיכותית שיש. זו הפעם הראשונה שאפשר באמת לראות סרט גיבורי על ועם כל הכאב לא לרצות שהגיבור ינצח, כי אתה לא בטוח בכלל מיהו הנבל ומיהו הגיבור. הסוף שלו הוא חוויה כואבת ומפוארת שעוד לא חווינו בז'אנר. קיצר, סרט שעוד יעשה היסטוריה. אז זהו; אני בטוח שהיו עוד מלא סרטים טובים ונהדרים שראויים להילולים ומחמאות, אבל אלו היו הסרטים שאני אישית אקח מהיקום הקולנועי הזה אישית לחיי הקטנים וארצה לראות אותם שוב ושוב, כל אחד מהם, ללא הפסקה, פשוט כי הם מוצלחים בטירוף. אני אינני גיק היסטרי של סרטי קומיקס, אין לי חולצות או צעצועים ואני לא מאלה שמבינים בכל הפרטים, אבל העולם הזה של מארבל פשוט מפתה וצבעוני מידי בכדי שאמנע מעצמי להכנס אליו. יש בו משהו שפשוט עובד, כמו קסם, ואין הרבה דרכים להסביר למה. הערב אלך לראות את הסרט שיחתום עבורי 11 שנה של אהבה קולנועית וז'אנר שליווה אותי מילדות לנערות ועכשיו לבגרות, ואני כל כך מקווה שאני אשרוד את זה בשלום. ככה או ככה, היקום הזה היה כיפי, מגניב, ובעיקר בעל משמעות עצומה בשבילי כחובב קולנוע. היה כיף שהייתם איתנו, ומקווה שסרטי הקומיקס הבאים לעתיד לא יאכזבו, כי הצבתם להם רף שהוא כמעט בלתי אפשרי.