ביקורת על שתיקה \ SILENCE
ום שלישי, 7/2/17, 19:11
למרטין סקורסזה יהיה קשה להפתיע אותי. רוב הסרטים שלו, עם כמה שהם טובים, הם אותו הדבר במוטיבים שלהם; עוד ועוד סרטים החוקרים את הגבריות, את התאוות שבגבריות, את עולם הפשע, עליה בגדולתו של אדם וירידה בגדולתו, ובסופו של דבר קל לי לחזות את מה שיקרה בסרטיו. זה לא מונע מהם להיות אחלה של סרטים; זה מונע מהם לא להיות מעבר.
הפעם, טעיתי.
כומר אבא פררה, בגילומו של ליאם ניסן, נעלם. לא יודעים איפה הוא. הוא נדד ליפן במטרה קדושה להפצת הנצרות ועזרה עבור הנוצרים שכבר שם, הבעיה היא שיפן לא כל כך אוהבים את הנוצרים. למעשה, אף אחד לא ידע עד כמה הם לא אוהבים את הנוצרים, ואולי בגלל זה היה לגיבורי הסרט את האומץ לעשות את מה שעשו. רודריגוס וגארופ, או בשמם היותר קל, אנדרו גארפילד ואדם דרייבר, שטים להם לסין - גם בכדי למצוא את אבא פררה האבוד, וגם כדי להמשיך את משימתו במידה והוא מת. הם לא ידעו למה שמחכה להם שם.
אז כן, יפן היא לא עיר קלה לנוצרים, בטח שלא במאה ה17. הסרט הזה מתפקד כסוג של רשימות שינדלר מבחינת היעילות שלו; הוא מעלה את המודעות לתקופה היסטורית של אינקוויזיציה והתעללות חסרות רחמים, ומיידע אותנו לסבל שאנשים עברו רק כדי לשמור על הדת שלהם. מה אין בסרט הזה; אנשים שמתים בהתזת מים חמים, תליית אנשים כמו ישו, כריתת ראשים, הטבעה בים. הם עשו הכל עבור מי שהאמין במה שאסור לו להאמין, רק שהסיפור מסתבך כשגארפילד נכנס לתמונה.
אנדרו גארפילד משחק כאן אדם מיוסר, שמצד אחד רוצה להפיץ את האמונה שבו ומצד שני מפחד ממה שהיא עלולה לעשות. הוא מתחבא בכפר יפני מפני השלטון הנוראי, בעוד הם, אחד אחרי השני, סובלים מהתעללות עד שייחשפו אותו. מפה לשם אנחנו מבינים שזה אפילו לא תלוי בהם; גם אם יחזרו בהם בדתם, המטרה של השלטון היפני היא בכלל לגרום לנוצרים המטיפים, בניהם גארפילד, להודות בכך שאמונתם אינם נכונה. ובעקבותיו יש סבל, והרבה ממנו.
לא קל להאמין באלוהים, ולא קל לעשות סרט על אמונה באלוהים, אך סקורסזה, מסתבר, יודע איך לעשות את זה. המניע של הסרט הוא אמונה - ובעוד האמונה היא דבר דליל, נזיל וכזה שיכול להשתנות, כך גם הסרט משתנה מרגע לרגע. נורא קשה להחזיק צופה לאורך 3 שעות כשהמניע של הסרט הוא נושא לא יציב כמו אמונה; וסקורסזה מצליח לעשות זאת.
דבר ראשון, הסרט מצולם בצורה פנומנלית. יפן מעולם לא נראתה כל כך יפה על המסך הגדול. האירוניה בין הארץ היפה לבין השלטון המכוער והאלים שלה, מדהימה ביופיה. אנדרו גארפילד, כדמות בהצגת יחיד שסוחבת את הסרט על גבה, פשוט מוכיח לכולנו שהוא שחקן הרבה יותר ממזר ממה שחשבנו. הוא חכם, הוא רגיש, הוא חזק, הוא נעים - הוא כל מה שצריך בשביל דמות ראשית כנה ומעוררת הזדהות, בלעדיו הסרט היה יכול להיות שווה הרבה פחות.
הסרט הזה שקט, וכדי ליהנות ממנו צריך להתמסר אל השקט שבו. אחד הדברים שהכי אהבתי הוא שאין כאן עלילות משנה; אין סצנות מעבר; אין קאטים מיותרים. הסרט הזה הוא בעצם מרדף של סצנה אחר סצנה, שגארפילד משתתף בכולן, שבעצם משחזרות פעם אחר פעם את תחושת החוסר אונים של גארפילד מול המציאות. מעולם סיפור השרדות וסיפור אמונה לא נראו בצורה כל כך מרגשת והדוקה בקולנוע, לפחות לא ממה שאני זוכר.
והכי חשוב, אולי באמת הכי חשוב - הסרט הזה הוא סרט שבאמת מעלה את האמונה לדיון, ולא דיון שטחי כמו "יש אלוהים או לא", אלא דיון יותר מורכב כמו, "האם אלוהים חשוב כמו שאנו עושים ממנו". הסרט דן בנושאים קיצוניים כמו מה אדם עושה בשביל האמונה שלו, ואיפה הגבול נחצה? האם אמונה מקדשת את כל האמצעים? מתי אנחנו צריכים לוותר? מי חשוב יותר, האדם או האלוהים? אלו שאלות שהסרט מעלה כל פעם מחדש, והאופן שבו הוא עושה את זה, כיאה לסקורסזה, פנטסטי.
אז כן, "שתיקה" הוא סרט מופתי. הוא יצירה של אמן שיודע איך לעשות סרטים, אך זהו סרטו האישי, השקט והאנושי ביותר לטעמי האישי. זהו סרט שדן בנושאים כמו אמונה ולא נופל בין הכיסאות לשטחיות דתית אופיינית. הוא מצולם בצורה שומטת לסת, מציאותי בצורה כמעט מפחידה, ואפילו מעלה מודעות לתקופה שלא ידענו עליה. גם אם זהו לא סרט קל לצפייה, וגם אם ישנם צופים רבים שהסרט הזה לא מיועד עבורם - פשוט אל תוותרו על חוויית הצפייה המעוררת השראה הזו. אין סרטים כאלה היום.
★ ★ ★ ★ ★
ום שלישי, 7/2/17, 19:11
למרטין סקורסזה יהיה קשה להפתיע אותי. רוב הסרטים שלו, עם כמה שהם טובים, הם אותו הדבר במוטיבים שלהם; עוד ועוד סרטים החוקרים את הגבריות, את התאוות שבגבריות, את עולם הפשע, עליה בגדולתו של אדם וירידה בגדולתו, ובסופו של דבר קל לי לחזות את מה שיקרה בסרטיו. זה לא מונע מהם להיות אחלה של סרטים; זה מונע מהם לא להיות מעבר.
הפעם, טעיתי.
כומר אבא פררה, בגילומו של ליאם ניסן, נעלם. לא יודעים איפה הוא. הוא נדד ליפן במטרה קדושה להפצת הנצרות ועזרה עבור הנוצרים שכבר שם, הבעיה היא שיפן לא כל כך אוהבים את הנוצרים. למעשה, אף אחד לא ידע עד כמה הם לא אוהבים את הנוצרים, ואולי בגלל זה היה לגיבורי הסרט את האומץ לעשות את מה שעשו. רודריגוס וגארופ, או בשמם היותר קל, אנדרו גארפילד ואדם דרייבר, שטים להם לסין - גם בכדי למצוא את אבא פררה האבוד, וגם כדי להמשיך את משימתו במידה והוא מת. הם לא ידעו למה שמחכה להם שם.
אז כן, יפן היא לא עיר קלה לנוצרים, בטח שלא במאה ה17. הסרט הזה מתפקד כסוג של רשימות שינדלר מבחינת היעילות שלו; הוא מעלה את המודעות לתקופה היסטורית של אינקוויזיציה והתעללות חסרות רחמים, ומיידע אותנו לסבל שאנשים עברו רק כדי לשמור על הדת שלהם. מה אין בסרט הזה; אנשים שמתים בהתזת מים חמים, תליית אנשים כמו ישו, כריתת ראשים, הטבעה בים. הם עשו הכל עבור מי שהאמין במה שאסור לו להאמין, רק שהסיפור מסתבך כשגארפילד נכנס לתמונה.
אנדרו גארפילד משחק כאן אדם מיוסר, שמצד אחד רוצה להפיץ את האמונה שבו ומצד שני מפחד ממה שהיא עלולה לעשות. הוא מתחבא בכפר יפני מפני השלטון הנוראי, בעוד הם, אחד אחרי השני, סובלים מהתעללות עד שייחשפו אותו. מפה לשם אנחנו מבינים שזה אפילו לא תלוי בהם; גם אם יחזרו בהם בדתם, המטרה של השלטון היפני היא בכלל לגרום לנוצרים המטיפים, בניהם גארפילד, להודות בכך שאמונתם אינם נכונה. ובעקבותיו יש סבל, והרבה ממנו.
לא קל להאמין באלוהים, ולא קל לעשות סרט על אמונה באלוהים, אך סקורסזה, מסתבר, יודע איך לעשות את זה. המניע של הסרט הוא אמונה - ובעוד האמונה היא דבר דליל, נזיל וכזה שיכול להשתנות, כך גם הסרט משתנה מרגע לרגע. נורא קשה להחזיק צופה לאורך 3 שעות כשהמניע של הסרט הוא נושא לא יציב כמו אמונה; וסקורסזה מצליח לעשות זאת.
דבר ראשון, הסרט מצולם בצורה פנומנלית. יפן מעולם לא נראתה כל כך יפה על המסך הגדול. האירוניה בין הארץ היפה לבין השלטון המכוער והאלים שלה, מדהימה ביופיה. אנדרו גארפילד, כדמות בהצגת יחיד שסוחבת את הסרט על גבה, פשוט מוכיח לכולנו שהוא שחקן הרבה יותר ממזר ממה שחשבנו. הוא חכם, הוא רגיש, הוא חזק, הוא נעים - הוא כל מה שצריך בשביל דמות ראשית כנה ומעוררת הזדהות, בלעדיו הסרט היה יכול להיות שווה הרבה פחות.
הסרט הזה שקט, וכדי ליהנות ממנו צריך להתמסר אל השקט שבו. אחד הדברים שהכי אהבתי הוא שאין כאן עלילות משנה; אין סצנות מעבר; אין קאטים מיותרים. הסרט הזה הוא בעצם מרדף של סצנה אחר סצנה, שגארפילד משתתף בכולן, שבעצם משחזרות פעם אחר פעם את תחושת החוסר אונים של גארפילד מול המציאות. מעולם סיפור השרדות וסיפור אמונה לא נראו בצורה כל כך מרגשת והדוקה בקולנוע, לפחות לא ממה שאני זוכר.
והכי חשוב, אולי באמת הכי חשוב - הסרט הזה הוא סרט שבאמת מעלה את האמונה לדיון, ולא דיון שטחי כמו "יש אלוהים או לא", אלא דיון יותר מורכב כמו, "האם אלוהים חשוב כמו שאנו עושים ממנו". הסרט דן בנושאים קיצוניים כמו מה אדם עושה בשביל האמונה שלו, ואיפה הגבול נחצה? האם אמונה מקדשת את כל האמצעים? מתי אנחנו צריכים לוותר? מי חשוב יותר, האדם או האלוהים? אלו שאלות שהסרט מעלה כל פעם מחדש, והאופן שבו הוא עושה את זה, כיאה לסקורסזה, פנטסטי.
אז כן, "שתיקה" הוא סרט מופתי. הוא יצירה של אמן שיודע איך לעשות סרטים, אך זהו סרטו האישי, השקט והאנושי ביותר לטעמי האישי. זהו סרט שדן בנושאים כמו אמונה ולא נופל בין הכיסאות לשטחיות דתית אופיינית. הוא מצולם בצורה שומטת לסת, מציאותי בצורה כמעט מפחידה, ואפילו מעלה מודעות לתקופה שלא ידענו עליה. גם אם זהו לא סרט קל לצפייה, וגם אם ישנם צופים רבים שהסרט הזה לא מיועד עבורם - פשוט אל תוותרו על חוויית הצפייה המעוררת השראה הזו. אין סרטים כאלה היום.
★ ★ ★ ★ ★
תגובות
הוסף רשומת תגובה