''הנוקמים: מלחמת האינסוף" - ביקורת

  יום שישי , 27/4/18, 08:20

דיימ. לזה לא ציפיתי. טוב אז בואו נתחיל עם המשפטים הנדושים שכל ביקורת כזו דורשת, אוקיי? אז ככה - 18 סרטים, 12 שנים. הכל התחיל מאיירון מן והמשיך במסע של גיבורי על, מיקסים בניהם, המשכים ועולמות מקבילים. כמה מהסרטים היו מדהימים, כמה היו מטופשים. עכשיו 'הנוקמים: אינסוף' מגיע בהייפ פסיכי שלא נראה לי שיהיה מישהו שלא ילך אליו השבוע. כריס אוונס יותר חתיך מכריס המסרוות'. מישהו היה חייב להגיד את זה כבר. אז כמו שהבנתם, אם אתם לא בקיאים בעולם של הנוקמים, מארבל ואבני האינסוף - עדיף לפרוש. אין דרך לראות את הסרט הזה או להבין אותו מבלי להיות בקיא בסרטים הקודמים ולצפות בהם לפחות פעם אחת כל אחד. חבל על הזמן. נתחיל מהדבר החשוב - ת'אנוס. הם בנו את הדמות הזו במשך 6 שנים, לאט לאט, בלי יותר מידי פוקוס. הוא הופיע פה ושם אחרי הכתוביות ובתפקיד משנה מעניין בשומרי הגלקסיה. כל עוד לא הייתם מארבל פאנס בינוניים פלוס, אתם אפילו לא הייתם אמורים לדעת שהוא זה שישמיד העולם, או זה שעלול לעשות זאת. אז זה מה שקורה: ת'אנוס מתחיל במשימה שלו, והוא מתכנן להשמיד את העולם. כדי לעשות זאת הוא צריך את חמשת אבני האינסוף שמקומם נרמז בכל הסרטים הקודמים בסדרה. הנוקמים לא רוצים שהוא יעשה את זה. מלחמה. וזו לא סתם מלחמה, זו ה-מלחמה, זה ה-רגע. זה שיא הקתרזיס של היקום של מארבל כולו. כל הגיבורים, כל הסרטים, בלי סיפורי משנה, בלי 'אה הוא חשוב אבל ההוא פחות'. כולם, ביחד, נלחמים באיום הכי גדול שהיה אי פעם על כדור הארץ. וזה נכון שעד כה ניסו להשמיד את כדור הארץ לפחות 45435 פעמים מתחילת הסדרה, אבל הפעם האיום ממשי, כי כל הכוחות והאנרגיות לאורך כל הסדרה שהושקעו לצורך השמדת העולם מתרכזים הפעם לנבל אחד, לכוח אחד. האופל והאימה של סוף העולם הפעם מורגשים היטב.    אבל אם כבר מדברים עליהם, אפשר להגיד ש'הנוקמים' הם כבר ממש לא נוקמים, זה כבר לא חבורה או צוות או מה שלא תרצו שזה יהיה. זה צבא. פשוט צבא. אין לי שמץ של מושג כמה גיבורים באמת יש בסרט הזה 'על הזירה', אבל יש בסרט הזה מלא, אבל מלא, גיבורים. או לוחמים, אין לי מושג. זה נראה שכל תסריטאי שהיה מקבל סינופסיס עם כ''כ הרבה דמויות היה מרים ידיים ומקווה שיתנו למייקל ביי לביים כדי שהאפקטים יכפו על המשימה הבלתי אפשרית הזו. באמת, בחייאת, סרט עם 26 גיבורי על (בערך), ו13 גיבורי משנה המתלווים אליהם (בערך) זה נשמע מדהים על הנייר אבל איך לעזאזל זה אמור לעבוד? אין לי מושג, אבל יש שניים שיש להם, והם האחים רוסו. אותו הצוות שאחראי בינתיים על שני הסרטים המובילים של היקום הקולנועי של מארבל, ''חייל החורף'' ו''מלחמת האזרחים'', ששניהם כל כך הצליחו שהבחירה בהם לביים את הסרט האחרון של הנוקמים הייתה כמעט מובן מאליו. שניים נוספים שהשקיעו הרבה מחשבה באיך לעשות את זה הם כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי, התסריטאים של הסרט הזה, וכל הצוות הזה פשוט ישב וחשב איך אפשר לעשות את המשימה הזו מבלי שזה יהפך לכאוס. הם הצליחו. זה כל כך לא מובן מאליו. זה כל כך לא מובן מאליו שאני אפילו לא יודע להסביר איך הם עשו את זה. יש כאן הרבה טריקים של שילוב בין דמויות שמצוותות אחד לשני ונמצאות במקומות שונים; ת'ור ושומרי הגלקסיה תקועים ביחד בחלל, ספיידרמן, איירון מן וד''ר סטריינג' נקלעים ליקום אחר, וקפטן אמריקה עם האלמנה השחורה והפנתר השחור נשארים להגן על וואקנדה והענק מלהטט בין כולם. יש עוד מלא דמויות נוספות שממלאות את העלילה הזו. הסרט הזה אורך כשעתיים וחצי, אבל יש בו כל כך הרבה תוכן לחוץ ודחוס וכל כך הרבה דמויות שקופצות ובולטות אחת אחרי השניה שהוא באמת מרגיש חונק מרוב שהוא קצר. מלאכת בניית הסיפור, שילוב הדמויות והבימוי הקצבי בסרט הזה הם משהו פנומנלי. אבל חייבים דמות ראשית, ולתת לגיבור אחד לתת את הטייטל הזה עשוי להפלות לרעה את שאר הגיבורים וזה כמובן בעייתי מאוד. הסרט מוצא לזה פתרון חינני ומעניק את הטייטל הזה דווקא לת'אנוס, הנבל הכי אפל ואלים בתולדות מארבל. והאמת היא שמרגע לרגע אתה לא בטוח שהוא נבל. אני לא יודע למה הם עשו את זה, אבל יש בסרט הזה המון סימפתיה והבנה לת'אנוס, שהסיבה היחידה שהוא רוצה להשמיד את העולם היא כי הוא מאמין שככל שיהיו פחות אנשים העולם יוכל להישמר ולהתפתח בצורה יותר טובה, פחות אפוקליפטית. מדעית הוא צודק, מוסרית הוא מחליא. ובכל זאת, יש בו משהו נורא מסתורי ומדוכדך, שמרגיש שמאחורי כל הפוזה האלימה מסתתר אדם שבאמת איכפת לו, ושהוא באמת מאמין במה שהוא עושה. זו הדמות היחידה בכל תולדות מארבל שהצלחתי להאמין שיש לה כוונות טהורות שנובעות מרצון בעולם טוב יותר, גם אם הדרך לא משהו. מה לעזאזל. ככה או ככה, כשמדברים על הישגים וציפיות, כל מה שיש לי להגיד הוא שהסרט הזה הוא ניצחון עצום. הוא מנצח את הבעייתיות של ההמשכיות הבלתי נפסקת של הסדרה. הוא מנצח את המיתוס שסרטי גיבורי על לא יכולים להיות מטופשים ועמוקים בו זמנית. הוא גם מנצח את המיתוס שאי אפשר לעשות סרט עם 27 דמויות ראשיות. הוא מנצח את המיתוס שסרטים של מארבל חייבים ללכת בנוסחה מסויימת ושאין דרך לצאת ממנה. הוא מצחיק. הוא קליל. הצילום והויזואליות שלו הם הדבר הכי יפה שתראו השנה בקולנוע. האקשן שבו מרהיב וחסר תקדים. נהניתי בטירוף. פשוט לא רציתי שהוא ייגמר, אבל כמו כל דבר טוב הוא נגמר, ומגיע הסוף. וכאן מתחילה הבעיה שלי עם הסרט הזה. מי שקרא דבר או שניים על הסרט כבר יודע שסוף הסרט הזה הוא אחד מהסופים הגדולים האלה, כמו 'האימפריה מכה שנית' או 'החוש השישי', מאלה שהקהל לא מעכל בדקה ומתקדם למדרגות היציאה. כן, זה סוף שונה מהצפוי, אבל הוא גם סוף שהופך את כל הסיפור כולו של הנוקמים לסיפור טיפה מסוכן ואפילו מרתיח שאין דרך לצאת ממנו בסדר. ואני אפילו לא יכול לספר לכם למה. אוף. דבר אחד שקשה לי להתעלם ממנו ואני נתקבל בו הרבה לאחרונה הוא קהל מאוכזב עם ביקורת נוקבת נגדו, שעיקרי טענתו היא, תתכוננו - ''הוא כל כך מטופש!'' כשמדובר בסרט על חייזרים ואלים. חייזרים ואלים. אל מה לעזאזל ציפיתם. עוד סיבה מקסימה היא שהוא ''מצחיק מידי''. אני מקווה שמובן מספיק איזה אסון מביך ומייגע זה היה עשוי להיות אם הם היו עושים את הסרט הזה ''רציני'' ו''אפל''. אז כן, התאמת ציפיות זה חשוב. אם זה לא היה כיף אני לא יכול לשכנע אתכם ליהנות בכוח, אני רק יכול להגיד לכם בחיוך ובוודאות - אתם כל כך מפסידים. ''הנוקמים: מלחמת האינסוף'' / Avengers: Infinity War במא: האחים רוסו  בכיכובים של: רוברט דאוני ג'וניור, ג'וש ברולין  ז'אנר: קומיקס  זמן: 150 דק'  שנת יציאה: 2018 הגבלת גיל: 12+  קישורים: IMDB, Rotten tomatoes ציון: ★ ★ ★ ★ ★