למה אני כל כך אוהב את לארס פון טרייר?

יום שישי , 29/6/18, 12:07




החדשות הטובות - בקרוב יוצא ללארס פון טרייר סרט חדש. הרעות - זה הסרט עם הביקורות הכי שליליות שלו שהיה אי פעם. לארס בתגובתו לביקורות - ''הביקורות לא מספיק שליליות כדי שאהיה מסופק מהסרט הזה''. לעתים זה נדמה שלאנשים פשוט נמאס מהפרובוקטור הזה והם רק מתחננים שילך לישון ויסתום את הפה לנצח, ולשאול מי האדיוט שנתן לו מצלמה. זה בסדר, אני מבין אתכם, אין הרבה דרכים לסמפט אדם כזה. אז למה אני כ''כ אוהב אותו? נפרט באופן קצת גס למה לארס פון טרייר הוא למעשה היוצר האהוב עלי, כנראה אי פעם. יש מעט ספוילרים לסרטים שלו, ראו הוזהרתם.
**

אז ככה. לארס פון טרייר לא מתבייש באופי שלו או בעבר שלו. הוא מספר רבות שהייתה לו ילדות קשה, שההורים שלו לא היו שם בשבילו, ובלה בלה בלה. זה אף פעם לא הצדיק אותו לדעותיו הקיצוניות אודות האנושות והחיים. הוא היה נשוי, יש לו ילדים, והוא אוהב את המשפחה שלו מאוד. למעשה הוא בן אדם לא רע בחיים האמתיים, רוקד סטפס להנאתו, חובב טבע, וצילום סטילס, ובכללי עד שזה מגיע לקולנוע אתם עשויים ממש לחבב את המיזנטרופ ההוא. ואז מתחילים לראות את הסרטים שלו.

הסרטים של לארס עבורי הם סוג של הלם ושיברון לב של מה שהקולנוע הציג לי עד היום. כשראיתי את ''לשבור את הגלים'' בפעם הראשונה, באמת שהלב שלי נקרע, אבל הרגשתי שזה פשוט סיפור הטפה לנצרות שמסתבך יותר מידי ומצולם באופן יוצא דופן. ואז, אחרי הפריצה, הוא החליט להפציץ.

כשצפיתי ב''רוקדת בחשיכה'' של לארס, זה הרגיש משום מה, אחרי צפייה במליון סרטים, כמו הסרט הראשון שבאמת הראה לי זווית שונה של הקולנוע על העולם. למה לארס גאון? כי הוא מניפולטיבי באופן יוצא דופן. סרטים טובים על אנשים רעים לא חסר בשוק. סרטים שמתארים את הרוע שבאדם ואת הכאב והתסכול אנחנו מכירים עוד מימי ''סוף שבוע אבוד''. אבל הפעם, יש טריק. מכירים את המיוזיקלס האלה? ''צלילי המוזיקה''? ''לה לה לנד''? אלה שמציגים סיפורי אהבה יפים וצבעוניים עם שירים קליטים? אז רוקדת בחשיכה ממש מציג את עצמו ככזה, ואתה נהנה, ואתה רוקד, ואתה מחוייך, וזה נראה כמו עוד סיפור קיטשי ומרגש שיסתיים טוב.

בום.

רוקדת בחשיכה היה עבורי ההלם הראשוני הלארס-פון-טריירי שחוויתי בקולנוע. פתאום, מסרט רומנטי צבעוני ורגיש, מהאלה שנו, קצת עצובים ונוגעים ללב אבל יוצאים מהם עם חיוך, לאחד מהסרטים הכי סוערים וקשים שאולי יצאו אי פעם. הוא פשוט מצליח ליצור את השילוב ההרסני הזה, בין מיוזיקל קלאסי וחינני, לבין הרס תהומי מוחלט שגורם לך לרצות למות. והוא לא מתפשר על אף אחד מהם; הצבעוניות והמוזיקה נעשים בצורה מדהימה וצבעונית, והצגת הכאב מציאותית באופן שקשה לראות. זה מיוחד, הדבר הזה.

ב''דוגוויל'', הייתי בטוח שזה סתם עוד סרט פלצני, נו באמת, אין תפאורה?! ואז הבנתי דבר מאוד פשוט - לא צריך שתהיה תפאורה. זה לא שזה שאיפה אמנותית או 'מסר' כלשהו או שזה עוד חרטה פסיכולוגית על ''מהי מציאות'', ממש לא. גם כאן, חוסר התפאורה, משולב בסיפור שמציג את עצמו כאחד מהסרטים האלה שהדגמתי עכשיו, מהסרטים האלה שמנסים להעביר מסר אמנותי עלוב עד כדי גיחוך, ואז, לקראת סוף הסרט, פשוט בז לקונספט שלו ושם לו זין ענק בפנים, כאילו כל מה שראית עד עכשיו זה בולשיט אמנותי בשקל ועכשיו השיט האמיתי מתחיל. עוד פעם - החלק האמנותי והכביכול יומרני ומתנשא נעשה במלוא ההשקעה והדיוק; והחלק שבז לו ומגחך עליו נעשה באופן מטלטל. לארס יוצר ניגודים בסרטים שלו שכל פעם אני נדהם מחדש.

וזה ממשיך. ''מלנכוליה'' הוא הסרט שהציג את סוף העולם באופן הכי מציאותי שאי פעם ראיתי בקולנוע. ושוב, הוא יוצר כאן את הדרמה הטיפוסית הזו של ריבים משפחתיים וחתונות מפוארות, ולצד זה, יוצר מאגר אפל של סיום ושל שקט שאחרי המוות, באופן שיותר מידי מבלבל הייתי אומר. רגע, סוף העולם זה טוב? זה רע? באיזה צד אנחנו, של שונאי העולם או האוהבים שלו? האמביולנטיות הזו, שהוא מעביר בצופה, כל סרט מחדש, מרגשת אותי.

''אנטיכרייסט'' הוא אולי הסרט הכי קשה שראיתי אי פעם ותודה לאל שקראתי עליו מספיק כדי לראות אותו עם שמיכה מאוד עבה. זה הסרט הראשון של לארס שהוא באמת מתעלל פיזית בצופים שלו ובוחן את גבולות הנאמנות שלהם כלפיו. אין בי שום עניין בלצפות בפין מדמם, אבל הסיפור סביב ההתעללות האגרסיבית בחלקו האחרון של הסרט הוא בעצם הסיפור של הכאב והאבלות שמובילים את האדם להיהפך להיות שטן, והפעם, בלי קשר לאנושות אפילו, אלא סתם כי כאב הוא דבר שמוביל לרוע. אנטיקרייסט מהלך על השביל הזה שבין מציאות לגורל ובין רוחניות להתנהגות, ומהווה בעצם אנאלוגיה ל''אנטיכרייסט'' האמתי, הדמות השטנית במיתולוגיה שהלכה נגד ישו, ושהדרך היחידה להמנע ממנו היא לדעת לקבל את הכאב באופן שלא שואף לנקמה או טינה. זה לא קל מסתבר.

אז כן, אני לא רק אוהב את לארס פון טרייר, אני חושב שהוא מהדמויות החשובות בקולנוע לאורך ההיסטוריה. אני לא יודע מה יש בסרטים שלו שכל כך סוחפים ומרגשים אותי, אבל אני כן יודע שהדברים שהוא עושה שם, מבחינת הכתיבה, הצילום, העריכה, אלמנט ההפתעה והמסרים הסותרים הוא הדבר שעבורו נוצר הקולנוע. ללמוד. לראות. לקבל השראה. להשאר במחשבה שלך לאורך זמן, להתקע איתך באופן שעשוי לשנות את האופן בו אתה רואה את החיים. אז נו, הוא אמר משהו על זה שהוא נאצי או שהוא מבין את היטלר, הוא הרי כל כך לא מודע לעצמו שלאף אחד לא איכפת, ולי בכלל לא איכפת. אני לא מכיר את לארס האדם, אבל אני מכיר את לארס היוצר, ואני חושב שאין הרבה יוצרים כאלה. כל מה שאני צריך זה שיהיה לו עוד מה לתת לי.