 פרדי מרקורי הוא אגדה. הוא לא אדם, הוא אל. הוא לא אל, הוא אל-האלילים, האדם שמעל היכולות הוואקליות הכי מפותחות שהגוף האנושי הצליח להגיע אליהם. מנעד קולי יפהפה ועצום שמגיע אל הטונים הכי קטנים ודקים ומשם מתגלש לטונים הכי צרודים ונמוכים, בלי להתבלבל, בדיוק מפליא, באופן פנומנלי. אבל זה לא רק זה. פרדי מרקורי, מעבר לעובדה שהוא אליל היכולות הוואקליות, הוא גם אדם די מעניין. לראות את פרדי מרקורי על הבמה זו חוויה מטריפה; הוא חיה של ממש. האופן בו הוא נע, רוקד, אנרגטי, פעיל, מאלתר, קופץ, סקסי, מפלרטט, וכו' - זה משהו מיוחד, אין הרבה זמרים כאלה. אני כבר לא אזכה לראות את פרדי מופיע, כי נולדתי בשלב הלא נכון בציר הזמן, אבל הסרט הזה סיפק עבורי חוויה שהייתה מספיק קרובה לזה בכדי שאתלהב ממנו. בטירוף. רמי מאליק ('אני רובוט') הוא פרדי מרקורי, הזמר שכולנו מכירים. דמותו של פרדי מתוארת מראשית הקריירה שלו, עוד מהתקופה בה גדל במשפחתו המסורתית מפרס, דרך ההתפתחות ללהקה הכושלת שנתקל בה במועדון לאחר שהסולן עזב אותם שלימים נעשתה להקת 'קווין' האגדית, הזוגיות של מרקורי עם העוזר, ואז עם המלצר (ממי לעזאזל האיידס?!) וכמובן לקריירת הסולו, משם עד להצלחה המסחררת, שמשם מגיעה אל הסוף הטראגי שכולנו מכירים. מסובך. ההתפתחות הזו, של פרדי, דורשת הרבה מאמץ מצד היוצרים והפועלים בשטח. פרדי עובר תהליך ארוך וקשה, במהלכו מגלה נטיות מגדריות שונות, נטיות הומוסקסואליות שונות, פרידה מהבת זוג, התאהבות בבן זוג, פרידה מקווין וכן הלאה. רמי מאליק אמנם נותן את כל כולו (ממש כל כולו!) כדי שיורגש כמה שזה קשה, אבל התסריט לא עושה חסד מלא עם הדמות והאירועים. יש יגידו שהסרט מספר את סיפור החיים של פרדי בצורה לא כנה, לא הוגנת ושטחית. זה ללא ספק נכון. אבל כשאני מסתכל על סיפור החיים של פרדי, ושואלים אותי איך הייתי רוצה לזכור אותו בקולנוע, הייתי אומר בכנות שאני מעדיף סרט ש'מחפף' בפרטים או משטיח את הדברים הקשים, כי מה לעשות, אני לא שומע קווין בשביל לנתח תווים מוזיקליים, אני שומע קווין בשביל לרקוד באמצע הרחוב כמו דביל. אם 'רפסודיה בהומית' היה סרט כבד וקשה ועמוק כמו שכולם מצפים, הוא היה בדיוק הדבר האחרון שהוא צריך להיות, וזו, ביוגרפיה כבדה ועצובה על חייו הקשים של מרקורי. אבל כמו שמרקורי אומר, עדיף לנצל כל רגע למוזיקה טובה וליצירה מאשר להתאבל על מחלות ומוות. אני מסכים עם פרדי. אז 'רפסודיה בהומית' הוא אולי לא סרט הביוגרפיה הכי עמוק או מדוייק שתראו, אין ספק. הוא מהיר, הוא שטחי במעט, והוא לוקח את הסיטואציות ומריץ אותם כמו קליפים מרצדים אחד אחרי השני משנות ה80. זה אולי לא שיא האיכות, אבל זה ממש כיף. הוא לוקח אתכם למסע בו אתם מגלים איך עושים מוזיקה טובה, ומה החשיבות במוזיקה טובה. הוא אולי לא יגרום לכם ללכת למסע הHIV האפל של מרקורי, אבל הוא ייקח אתכם להופעה הבלתי נשכחת האחרונה של מרקורי ויגרום לכם להרגיש כאילו אתם ממש שם. אז כן, לא נקבל את הסיפור המלא על מרקורי, אבל נקבל את השחזור הכי מדוייק של התלבושות, השירים והאופן המוסיקלי הנהדר בו פעל אחד היוצרים הכי מדהימים בעולם, ואיך הלהקה שליוותה אותו יצרה איתו ביחד את המוסיקה הנפלאה שכולנו מושפעים ממנה. כדאי לראות. |
תגובות
הוסף רשומת תגובה