סיכום 2015 בקולנוע

סיכום שנת 2015 בקולנוע: חלק א'





בין חגיגות הנובי גוד או הסילבסטר לבין האפטר פארטיס, מצאנו זמן לסקר את שנת 2015 בקולנוע. אז איך הייתה שנת 2015 בקולנוע? מהם הסרטים הטובים שבה? ומהם הגרועים? אלו יבואו בחלקים הבאים. בינתיים, הנה הסרטים הז'אנריים הטובים של השנה.


סיכום שנת 2015 בקולנוע: חלק א'
אז איך הייתה 2015 בקולנוע? שנה מורכבת, הייתי אומר. צריך להבין שככל שהשנים מתקדמות לקולנוע יש הרבה פחות מה להציע. זה אפילו לא תלוי בקולנוע עצמו, אלא בנו, הצופים. הסטנדרטים שלנו נהיו גבוהים יותר. נהפכנו לביקורתיים יותר. סרטים שהיו קלאסיקות לפני 20 שנה כיום יחשבו כסרטים בינוניים וסתמיים, ואני מדבר על כאלו בסדר גודל של "לאון" או "קן הקוקיה". אנחנו מחפשים חידושים, מחפשים ריגושים, מחפשים חוויות שיכולות להציג זווית שונה בקולנוע שכל כך התרגלנו אליו. השנה, היו כמה וכמה סרטים שניסו לחדש לנו, ואפילו היו כאלה שהצליחו. 2015 היא אחלה שנה, לא טובה כקודמתה, אך כזו שבקלות ניתן להגיד שמצאתי בה לא מעט סרטים מצוינים שבכיף הייתי מעוניין לצפות בהם שוב. אבל רגע, לפני שנגיע אל הרשימות הסופיות שכל כך הורגלנו אליהם, בואו נתחיל להיזכר בקטגוריות שאנו תמיד נוטים לדלג עליהם: הסרטים הז'אנריים שהכי אהבנו.

הקומדיה המצחיקה של השנה: "מרגלת"



מליסה מקארתי כאמנית ההומור הנשי, הוולגרי והלא מתבייש, פשוט לא מפסיקה לקרוע מצחוק בכל פעולה שעושה. זהו סרט כל כך מצחיק ומבדר שפשוט לא רוצים שייגמר. יש בו אפילו עלילה חביבה וכמה קטעי אקשן לא רעים בכלל. ישנם לא מעט שהתאכזבו ממנו, אז מה. ישנם גם כאלה שלא אוהבים גלידת אוראו.

סרט האקשן של השנה: "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים"



הסדרה הזו כל כך מיצתה את עצמה בכל כך הרבה מובנים, מחזיקה בשחקנים כל כך נשכחים וישנים ועם עלילות שמאסו עלינו כל כך מזמן, כך שעצם העובדה שממשיכים אותה היא הטלת הימור אחד גדול, אבל ההימור הזה עבד בצורה מדהימה. טום קרוז גם בגיל 50 פלוס פלוס מצליח להיות ספורטיבי וכיפי, והסרט כולו זורם, מעניין ועשוי בטעם טוב. כאמור, גם האקשן שבו נפלא.

סרט האימה המפחיד של השנה: "פעילות על טבעית: מימד הרפאים"



בואו נודה בזה: הסרט הזה מפחיד. לא משנה כמה הסדרה "הידרדרה", "איבדה כל הגיון עלילתי שהיה בה", "משעממת", "מיצתה את עצמה", בסרט הזה בבית הקולנוע אני פשוט פחדתי כמו ילדה קטנה שחטפו את אמא שלה, ואת הבהלה והמתח שהייתי בהם אף אחד לא יוכל להשכיח ממני. בנוסף לכל הסרט גם מצליח להתחבר אל עלילות הסרטים הקודמים ולמצוא להן פתרון, שזה נפלא. הייטר גונה הייט, אם יש סרט אימה שעבד עלי השנה, זה זה.

סרט המד"ב או פנטזיה של השנה: "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר"



אלא מה. כל כך הרבה שנים שאנו מחכים שהסדרה הזו תתעורר ותחזיר את המעריצים הצוהלים אל בית הקולנוע, והנה, אחרי עשור מהסרט האחרון בסדרה, היא חזרה ובגדול. גדול מבחינת ההפקה, גדול מבחינת הנוסטלגיה, גדול מבחינת הריגושים והשמחה. חבל שהעלילה הייתה קטנה ואף מאכזבת, אבל נו, אי אפשר להתעלם מההנאה כולה.

סרט האנימציה של השנה: "הדינוזאור הטוב"



אני רק רוצה להבהיר: כשאני מתייחס לסרט מסויים שטוב בז'אנר מסויים, אני מתייחס למצויינות שלו בז'אנר ולא למצויינות שלו בפני עצמו. כלומר, כמובן ש"הקול בראש" היה בעיני הרבה יותר טוב מ"הדינוזאור הטוב", אך "הדינוזאור הטוב" זכה בקטגוריה הזו כיוון שמבחינת האנימציה עצמה הוא טוב ממנו הרבה יותר. "הדינוזאור הטוב" הוא סרט האנימציה שכולנו התעלמו ממנו השנה, כנראה בגלל שהוא נשכח בין כל המעולים שיצאו בז'אנר השנה. מדובר בסרט מקסים ומשעשע שמצליח לרגש, והאנימציה שבו היא אחד מהדברים האמנותיים והאמינים ביותר שראיתי בקולנוע אי פעם. כדאי לכם.

הדרמה הטובה של השנה: "גשר המרגלים"



אני חושב שבתחום הדרמה-ביוגרפית קשה כבר לקולנוע הנוכחי להחזיק איכשהו מעמד, אבל דווקא "גשר המרגלים" מצא חן בעיני בעובדה שהוא פשוט בא לספר סיפור מעניין עם בימוי קולנועי מוצלח ומלוטש. זה סרט מרתק, משוחק היטב, שכולו מלווה בקונפליקטים בירוקרטיים בין עורכי דין ומייצגי מדינות שמנסים ליצור חלופת שבויים. אין כאן הרבה מורכבות מעבר לכך, אך המסר הוא פשוט; גם המדינות השונאות ביותר מסוגלות להגיע להסכמי פשרה. עד שהעולם יבין זאת, נצפה בסרטים על כך.

המותחן הטוב של השנה: "המתנה"



וואו. "המתנה" במובן מסויים הוא גם הסרט המפתיע של השנה, מכל הבחינות. זה הסרט הראשון בבימויו של ג'ואל אדגרטון, והוא הצליח ליצור עבודת בימוי שניתן לקרוא לה מושלמת. כן כן, מושלמת. מבחינת השוטים האיטיים והמדוייקים, המוזיקה המטרידה, האווירה החודרת לנשמת הצופה. גם הסיפור נכתב על ידו, ומדובר בסיפור מותח, חזק, מפתיע נורא וניתן להגיד במקרה שלי אפילו מרגש. במהלך הצפייה נמתחתי כמו קפיץ, ולאחר הצפייה יצאתי המום - זה כל מה שצריך במותחן מעולה.

סרט הקומיקס - גיבורי העל של השנה: "הנוקמים: עידן אולטרון"



החבורה האפית שהצליחה לסחוף עולם שלם בסרט הראשון מצליחה לסחוף את כולו שנית. אומנם הייתה התעלמות כללית מן הסרט השנה, והיא מובנת, אך בין ההתעלמות לא שמנו לב שהוא נהפך לאחד מהסרטים הרווחיים אי פעם. גם אני כמעט ושכחתי ממנו לחלוטין, אך אם אני נזכר בחוויית הצפייה עצמה, אני זוכר שהיא הייתה מהנה להחריד, מרגשת ומלאה באפקטי מחשב שלא ראיתי כמותם בחיי. זה כיף בסך הכל, ולא מצאתי סרט בז'אנר שהיה מעבר לכך.

הסרט המוערך יתר-על-המידה של השנה: "להציל את מארק וואטני"



מארק וואטני הולך להופיע בלא מעט סיכומי הסרטים הטובים של השנה, ואולי הוא אפילו הולך להפתיע בנוכחות מוגזמת במועמדויות האוסקר, אך אני שוב ושוב לא מבין את ההתלהבות מן הסרט ה..נחמד הזה. כלומר, אין ספק שהוא סרט לא רע. רידלי סקוט מוכיח שהסוס עדיין מצליח לדהור, ועבודת הבימוי בסרט בהחלט מרשימה ומהוקצעת. אך מעבר לכך, זה סרט פשוט טרחני מידי. הוא פורס ומפרט לצופים את כל הפרטים המדעיים שהם ממילא לא יודעים, הוא מטריח את הצופים בדיאלוגים ארוכים ומייגעים בנושאים פיזיקליים שממילא אנחנו לא מבינים, הוא מחזיק ביותר מידי קווי עלילה והדמויות שבו לא מספיק רגישות בכדי שנתחבר אליהן. אז מה ההתלהבות, לעזאזל?

הסרט הלא מוערך מספיק של השנה: "על חבל דק"



"על חבל דק" יצא כאן בקולנוע בהפצה לא מוגזמת, ונעלם מן המסכים כמה שבועות לאחר שיצא ונעלם כלא היה. המבקרים שהספיקו לבקר טענו שהוא היה נחמד או סביר, וכך נעלם מן העולם סרט נפלא. באמת נפלא. "על חבל דק" הוא פלא תלת מימדי שאסור להפסיד; הסרט הזה כל כך מרהיב בתלת מימד, עם אפקטי מחשב כל כך מרהיבים שכל הסרט הרגיש כמו לונה פארק אחד גדול. הצילום המטלטל שבו גרם לי לשקשק לא פעם. אך פרט לכל אלו, מסתתרים מתחת לאפקטים 2 סיפורים: האחד הוא סיפור הצלחה של אדם שהלך בעקבות לבו למרות הקושי והצליח להגשים את ייעודו (קלאסיק הוליווד) והשני הוא תכנון העליה הסודית לראש מגדלי התאומים שהזכיר סרט שודים. שניהם משתלבים נפלא, עם דמויות מרגשות ומעניינות והומור דק ומוצלח. זה פשוט סרט נפלא, אז למה התעלמו ממנו?

רוצים עוד? בקרוב תקבלו. בחלקים הבאים מחכים לנו הופעת השנה, הזוכים בפרטים הטכניים של השנה וכמובן שהסרטים הטובים והגרועים של השנה. אבל עד אז, נאחל לכם שנה אזרחית חדשה שמחה ומלאה בכל טוב, אהבה ואינסוף סרטים.




***


סיכום שנת 2015 בקולנוע: חלק ב'

נהוראי גורן
יום שני, 04 בינואר 2016, 11:48




אז אחרי שהיללנו שיבחנו והידרנו את הסרטים הז'אנריים הטובים ביותר של השנה, הגיע הזמן להגיע אל העסק האמיתי ברשותכם; הזוכים בפרטים הטכניים של השנה.


סיכום שנת 2015 בקולנוע: חלק ב'
כשסרטים זוכים או מועמדים לאוסקר בקטגוריות השונות, ישנן לא מעט תאוריות על הדרך בה הן נבחרות; חלק אומרים שהכל זה טריקים שיווקיים, חלק אומרים שהכל זה פוליטקלי קורקט, חלק אומרים שזה נעשה בעקבות ותק המועמדים או קרבה כזו או אחרת לבוחרים, ולכל אחד יש השערה כזו או אחרת. אם אני לא טועה, באוסקר של לפני שנתיים אחד מחברי האקדמיה גילה שחלק גדול מן הבוחרים בכלל לא צפה בכל הסרטים, ואפילו לא בסרט הזוכה. אבל איזה מזל שאנו באקדמיית "סרטים" לא מתעסקים בשטויות כאלו ואחרות, וכל הבחירות שלנו נובעות מגילוי לב. בואו נתחיל:

שחקן השנה: מייקל פאסבנדר, "סטיב ג'ובס"



אם יש תפקיד שיותר קשה מכזה הדורש ממך לרגש ולגרום לצופים להזדהות איתך, הוא תפקיד אשר דורש ממך להיות אדם שנוא, מגעיל וכזה שאי אפשר להזדהות איתו, ועדיין לגרום לצופים להזדהות איתך. אם יש שחקן שמסוגל להגיע אל ההישג הזה, הוא מייקל פאסבנדר. ההופעה של הבחור כגאון טכנולוגי משוגע וחסר רחמים היא אחת מהופעות המשחק הטובות שראיתי בשנים האחרונות; הדמות שהוא יוצר בעזרת ההבעות המטורפות, הדיוק הפיזי והכריזמה האינסופית פשוט סחפה אותי ואת כל הקהל. אם לא יועמד לאוסקר.. כנראה הבנתם את דעתי בנושא.

שחקנית השנה: ג'ניפר לורנס, "ג'וי"



ה"מאמי הלאומית" של 2013 עדיין נותרה הדבר הכי מתוק, מקסים, יפה, מרשים וחסר פגם שנותר לראות כיום בקולנוע. אמנם כשהיא משחקת אישה בת 40 קשת יום ואם לילדים היא מאבדת קצת מאמינותה, אך עדיין, כשחקנית, כדוגמנית, וכאישה מעוררת כריזמה - אין עליה. אני לא רואה את "משחקי הרעב" בלעדיה, וגם לא את אופטימיות היא שם המשחק ולא את "ג'וי". הרגעים הקטנים בהם היא מתפרצת בקול צרוד מתוק וילדותי אומר הכל.

במאי השנה: ג'ורג' מילר, "מקס הזועם: כביש הזעם"



אנו עוד נרחיב על הסרט הזה בהמשך, אך כפי שציינתי בכתבותיי הקודמות, את "מקס הזועם: כביש הזעם" כדאי לראות רק כדי להבין ולחזות בעבודת בימוי נאמנה. רק עבודת בימוי נאמנה. אין ספק שצופים רבים לא יתחברו אל הבלאגן שנעשה שם בין המרדפים, אבל העובדה שהסרט כולו הוא מרדף אחד גדול מהשניה הראשונה ועד האחרונה, ומצליח בדרך להמם ויזואלית, לרתק, לרגש אפילו לרגעים וליצור עולם שלם של דימויים צבעוניים - צריך להיות במאי נורא מוכשר בשביל ליצור את אלו, וג'ורג' מילר התגלה שוב כאחד שמסוגל להיות כזה.

האפקטים הטובים של השנה: "עולם היורה"



אין הרבה דברים טובים לומר על ההמשך הרווחי במיוחד לסדרה הישנה חוץ מהעובדה שמבחינת אפקטי המחשב שבו הוא די יפה לעין בתלת מימד. "עולם היורה" הוא סרט שכל תכליתו היא האפקטים שבו; הדינוזאורים שבו גדולים, מרהיבים ויפים. משום מה, הרגש הלבבי שבו קצת מועט מידי, ולכן אנו נעדיף יותר את הגרסא של שנות ה-90.

הצילום הטוב ביותר של השנה: "סיקאריו"



באחד משיעורי הקולנוע בתיכון שלמדתי בהם, המורה אמר שצלם טוב הוא צלם שמקפיד למקם את הצופה במקום בו הדמויות נמצאות, לאט לאט, על פי סדר השוטים, כך שהצופה ירגיש שהוא נעלם מאולם הקולנוע לעולמן של הדמויות וירגיש שהוא בניהן. אני כבר שמתי לב שבעידן השוטים המהירים להחריד וסרטי האקשן עם ההתרחשויות המהירות הבמאים והצלמים כבר מדלגים על החשיבות הזאת, אבל דניס וילנב מקפיד פעם אחר פעם למקם את הצופה במקום ההתרחשות, וזה נהדר. כך עשה ב"אסירים", וכך עושה כעת. הרגשתי שאני נמצא שם, באיזור מקסיקו, בין קרטלי הסמים. פרט לכל זה מדובר בסרט פשוט נפלא ויזואלית; השוטים שבו כתמתמים ונהדרים, אמנותיים להפליא ומלאים בסיטואציות ציוריות. זה סרט שמביע המון באמצעות התמונות שבו, וזו ללא ספק התכלית של קולנוע אמנותי.

הטריילר הטוב של השנה: "שמונת השנואים"



קוונטין טרנטינו, במאי יקיר ליבי, פרט לעובדה שהוא יוצר שיודע ליצור סרטים נהדרים ושנונים, גם הטריילרים לסרטיו הם יצירות אמנות לא פחות. "ג'אנגו", "ממזרים חסרי כבוד" ועכשיו טריילר זה - הקדימונים האלה פשוט עושים חשק לא שגרתי לרוץ ולראות את הסרטים שלו, ואין ספק שהוא מציב רף גבוה לציפייה שלי.

פסקול השנה: "מקס הזועם: כביש הזעם"



נסו את התרגיל הבא: צפו בסרט בביתכם בטלווזיה או במחשב הפרטי, הפעילו קטע רנדומלי, עצמו את העיניים והקשיבו למוזיקה. לא משנה באיזה מקטע אתם בסרט, המוזיקה שבו פשוט מסעירת חושים. כשהיא קצבית - היא מדהימה. אין קצביות יותר כיפית ומלאה אדרנלין יותר מהמוזיקה הזו. כשהיא רגועה - היא מהפנטת, שקטה, חודרת לורידים. הפסקול של הסרט הזה הוא אחד מהמאפיינים של הגדולה שלו.

שיר השנה: See You Again



אין מה לעשות: השנה אין את "סקייפול", ואין את "Let It Go", והשיר הטוב ביותר של השנה הוא כנראה שיר בינוני מסרט בינוני, אבל זה מה שיש. See You Again הוא שיר שכולנו שמענו יותר מידי פעמים, והוא לא השיר הכי איכותי או אנין שיש, אבל הוא רגיש, נעים ומעין מחווה לשחקן חביב שנפטר. אין סיבה שלא נסמפט אותו בקטע הזה.

פריצת השנה: מורן רוזנבלט



מורן רוזנבלט היא בהחלט הדמות המפתיעה של השנה הזו. שחקנית קטנה, לא רועשת, שהצליחה לחלחל עמוק ב-2 סרטים טובים ואפילו בסדרה אחת, ואני מדבר על "תפוחים מן המדבר", "חתונה מנייר" ו-"איש חשוב מאוד" בהתאמה. הנערה השקטה הזו עושה את עבודתה בצורה יוצאת מן הכלל, היא משחקת באופן עדין, אבל חודרני, והיא בהחלט אחד מהדברים המפתיעים והמובטחים לשנים הבאות שצפיתי בהם השנה. תנו לה את האהדה, תנו לה את ההערצה, ותנו לה את הכבוד להמשיך בעבודתה. אין ספק שהיא ראויה לאלה ושהיא שחקנית ישראלית מצויינת.

מה עם הסרטים הגרועים של השנה? או הטובים של השנה? את אלו נראה כבר בחלקים הבאים.





***

סיכום שנת 2015 בקולנוע: חלק ג'

נהוראי גורן
יום שישי, 08 בינואר 2016, 13:41

שתף בפייסבוק
כתוב תגובה



רגע לפני שאנו מגיעים אל הסרטים הטובים של השנה, נתמקד בסרטים הגרועים שבה. על הדרך, הסרט הישראלי הטוב של השנה, הסרט הטוב ביותר שלא הוקרן בארץ, ואפילו - מהו פוסטר השנה?


סיכום שנת 2015 בקולנוע: חלק ג'
אם יש דבר חיובי מאוד ב-2015, הוא עצם העובדה שלא מצאתי הרבה סרטים גרועים שיצאו השנה. גרועים, כאלו שהתחרטתי ללכת אליהם - כמעט ואין. יש מעט, ויש עוד מעט שפשוט לא ראיתי כי אני אדם חכם מידי בכדי שאבזבז את הזמן או הכסף שלי על סרט שמובן מאליו שאינו טוב. אי לכך ובהתאם לזאת, אין הרבה סרטים גרועים שמצאתי שהופצו השנה. יש אפילו לא מעט סרטים טובים שיצאו השנה, אבל אלו כבר יבואו בחלק הבא והאחרון (באמת אחרון!) שיבוא עלינו לטובה בקרוב. רגע לפני, הנה פינה חביבה שלא מצאה מקום בחלקים הקודמים שמצאתי לנכון להכניס הפעם:

הפוסטר הגרוע של השנה:

אנשים לא יודעים, אבל עבור אנשים שאינם חובבי קולנוע הדוקים, וגם עבורינו לעתים קרובות, צורת הפוסטר ועיצובו משפיעים מאוד על רמת הרצון של שלנו לראות את הסרט ורמת החשק שלנו ללכת ולבזבז עליו את הכסף שלנו. יש סרטים שעושים זאת מצויין, וכמו כל דבר אחר, וכצפוי, יש סרטים שפחות. היו לא מעט מועמדים לפרס המפוקפק, אבל אם יש אחד שממש גרם לי לכעוס ולזעום על מפיצי הסרט שגרמו לפוסטר שכזה לצאת לאור, הוא ללא ספק:

"פעילות על טבעית: מימד הרפאים"



זה קצת מוגזם. קצת יותר מידי מוגזם. עזבו את העובדה שהשוט המסכן הזה לא מוסר לכם שום אינפורמציה על הסרט, לא מראה לכם אף שחקן או דמות מעניינת בו, הוא משחזר לעייפה את הפוסטרים הקודמים בסדרה עם הפונט הכחלחל-כהה ולא מעורר שום חשק של צפייה בסרט, הוא פשוט מספיילר את הסרט. ממש כך. מספר לכם פרט חשוב שלא כדאי לדעת לפני הצפייה. זו תכלית הפוסטר: ספוילר. אפשר לקרוא לזה פוסטוילר או משהו בסגנון.

הפוסטר הטוב של השנה:

כמו שהיו פוסטרים מכוערים, היו גם לא מעט פוסטרים יפים. כאלה שניתן לצפות בהם מעל בימות הקופאים בקולנוע ולהגיד "לסרט הזה אני רוצה ללכת". בניהם הפוסטר האפלולי המעולה של "גשר המרגלים" או של "ג'וי" הפסטורלי. אך אם יש פוסטר אחד שממש הימם אותי, והיה בעיני ממש יוצא דופן, כזה שאפילו מקורי במקצת, זה יהיה ללא ספק:

"הביקור"



אין פה אף שחקן או שחקנית, אף דמות, אף סכין מדממת - רק עוגיות של סבתא שמיועדות לנכדיה. על העוגיות מונח פתק, "אל תשארו ערים לאחר 10 בלילה". ובכך, דרך פוסטר קטן ומקורי, מצליחים ליצור לכם תקציר מעולה ולא חופר על עלילת הסרט כולה - שני נכדים מגיעים אל בית סבא וסבתא שלהם, ומחכה להם שם הרפתקה איומה אם ישארו ערים בשעות הלא נכונות. הסרט הזה גרוע להחריד, אך הפוסטר שלו - מושלם.

וכעת, נחזור אל הקטגוריות הרגילות שלשמן התכנסנו:

הסרט הישראלי הטוב של השנה: "סיפור על אהבה וחושך"



נטלי פורטמן קיבלה המון ביקורות קשות ולא ראויות על סרטה החדש, ואני לא רק שנעלב בשמה, אלא לא מבין אף אחד מן המבקרים. נתחיל מכך שלא מדובר בסרט מושלם, ואין על כך ספק. הוא מבוסס על ספרו הדי-חדש של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, וכמו כל ספר של עמוס עוז, הוא מלא בדיאלוגים ארוכים ויומרניים, מלאים במילים ספגניות ואיכותיות ומלא בסיטואציות שיותר מהוות המחשה לרגשות הדמויות ופחות לעלילה עצמה. זה קשה, וזה לא רגיל, וזה בעייתי כשזה מובע בקולנוע, אין ספק. אז מה? האם אנחנו כצופי קולנוע כל כך מפונקים שכל סרט שמציב דרגה כזו או אחרת של קושי, ישר נפיל את פנינו ולא ניתן צ'אנס ליצירה מקסימה?

"סיפור על אהבה וחושך" הוא לא רק הסרט הישראלי הטוב של השנה, הוא גם אחד מהסרטים הטובים בה בכללי וגם אחד מהסרטים האהובים עלי באופן אישי, אך על זה נדבר אחר כך. זהו סרט שמסמן המון בתרבות הישראלית; הוא בין הסרטים היחידים העוסקים בתקופת החלוציות, ובין הסרטים היחידים בז'אנר הישראלי שהצליחו לגעת לי בלב. הוא אמנותי, מרהיב ורגיש במיוחד. אל תפסידו אותו.

הסרט הטוב ביותר שיצא השנה שלא הוקרן בארץ:

היו לא מעט סרטים טובים שאהבתי השנה שלא הוקרנו בארץ, ומהווים עוד ועוד סיבות לכעוס על ההפצות בארץ שלא משקיעות ומביאות סרטים בעלי פוטנציאל לקהל רב פעם אחר פעם, אבל ברובם נתעסק כבר בחלק הבא והקרוב. הסרט הטוב ביותר שלא הוקרן בארץ השנה לטעמי הוא:

"אקס מכינה"



עכשיו, בואו ננסה להבין את ההגיון: מדובר בסרט מד"ב, מקושט בלא מעט אפקטי מחשב, שמכיל בתוכו סיפור עדין ויפהפה על בחורה אלקטרונית אשר כולה עשויה מחוטים חשמליים ומתוכנות מחושבות לבין בן אנוש תמים שנכנס אל עסק אכזרי ולא צפוי שיתקשה לצאת ממנו. הסרט הזה אינטלגנטי מאוד, ניתן להגיד אפילו מקורי בצורה בה הוא מקדם את הקונספט שהוא מכיל, מצולם יפהפה, משוחק נהדר וכתוב בצורה שלא משעממת לרגע. יש בו אווירה חזקה וסוף מטלטל שיותיר אתכם המומים. אז, אחרי הכל, איך סרט כזה לא מופץ בארץ? כנראה כי זהו הסרט הראשון בבימויו של אלכס גרלנד, במאי מתחיל ולא מוכר. או אולי בגלל שהסרט נעשה בתקציב נמוך במיוחד. בכל מקרה, מדובר בהפסד לא פשוט, כיוון שסרט כזה בקלות יכל להרוויח כאן כמה עשרות אלפי שקלים מצופים איכותיים. חבל.

הסרטים הגרועים של השנה:

כמה רגעים לפני שנפרסם את רשימת הסרטים שאהבנו השנה, הגיע הזמן לפרסם גם את רשימת הסרטים שפחות אהבנו השנה. חשוב לציין מספר דברים: הראשון, הוא שחייבים רשימה כזו, ושאי אפשר לדלג על העובדה שבכל שנה יוצאים גם סרטים גרועים. השני, הוא שהשנה היו פחות סרטים גרועים מבד"כ, כך שגם סרטים שהם "לא משהו" או "ככה-ככה" יכלו להכנס לרשימה הזו בקלות. השלישי, אלו רשימת הסרטים הגרועים שלי. אני מחליט מהם, אני מחליט אם אהבתי אותם או לא, ואלו שייכים לטעמי האישי בלבד. כל ביקורת על הבחירות שלי מיותרת; זה יהיה בדיוק כמו לבקר אדם שמעדיף גלידת תות על גלידת פיסטוק, או אדם שמעדיף מיץ קריסטל על פני אוראו (בעצם, על מקרה כזה הייתי מרים גבה).

5. "עלייתה של ג'ופיטר"



אחרי האפוס המרהיב והחדשני "ענן אטלס", מביאים אלינו האחים וואקבסקי סרט כל כך מביך שפשוט נכשל בכל תחום קולנועי אפשרי. העלילה שבו, היא כזו שמזכירה עלילות אופרת סבון ישנות, מהסוג שאפילו הסבתא שלי הייתה מזפזפת. השחקנית שבו נראים כאילו הם משחקים בפארודיה: מילה קוניס כל כך מביכה בתחום הנסיכה התמימה, צ'אנינג טייטום משחק איש זאב יותר גרוע מטיילור לאוטנר בזמנו, והדובדבן שבקצפת - אדי רדמיין בתפקיד כל כך מביך עד שהוא קורע מצחוק, הוא היה צריך להחזיר את פסלון האוסקר שלו על התפקיד הזה. גם האפקטים נוראיים ומביכים.

4. "הביקור"



שני נכדים באים לצלם סרט דוקומנטרי על הסבא והסבתא המסתוריים שלהם, אותם לא ראו מעולם; אין ספק שזה נשמע מעניין. הסרט פחות. אין שום התרחשות מעניינת שהסרט מצליח להציג בפנינו. הוא מנסה לשמור על הצופה עירני באמצעות הומור, שזה נחמד, אבל לא מספיק. הוא מנסה ליצור מסתורין מעניין כלשהו, אך הוא בונה אותו באמצעות סממנים עלילתיים כל כך קלישאתיים שאי אפשר לוותר לו עליהם. לקראת הסוף הוא מתעורר, אבל הצופה כבר הספיק להרדם. לסיכום: זה פשוט סרט משעמם.

3. "הרץ במבוך: מבחני הכווייה"



אני יכול להשבע שהספר עליו מבוסס הסרט הזה הוא טוב מלכתחילה. בשיא הרצינות. זה נראה כאילו התסריטאי לקח את הספר, קרא אותו, זרק אותו לפח ואמר "אני יכול לכתוב את הסיפור הזה יותר טוב!" ופשוט מילא את הסרט בקלישאות סרטי אסונות הוליוודיים שאנו מכירים כל כך טוב עד שזה פשוט משעמם. בכל רגע בו הסרט כבר מצחיק מרוב עליבות הדמויות או העלילה, הוא נזכר להראות פרט הקשור לספר, ואז להוציא אותי לגמרי לדעתי. עשו טובה - גמרו עם הסדרה הזו הוליווד, ועכשיו.

2. "בלב ים"



רון הווארד, במאי אהוב שביים כמה סרטים מעולים בשנים האחרונות, בניהם "RUSH" או "נפלאות התבונה", יצר הפעם סרט כל כך גרוע מכל כך הרבה סיבות שאפילו קשה לי לנסח בכתב. נתחיל מכך שהצילום שבו מדכא ולא ברור, מלא באפקטי מחשב לא אמינים ובטלטולי מצלמה אלימים וכאלו הגורמים לכאבי ראש. נמשיך מכך שהעיבוד לסיפור של מובי דיק נעשה בצורה רעה, מעצבנת, עם דמויות סטריאוטיפיות משעממות ודקות, עלילה המתפתלת בקצב של צב ופשוט נסחבתי אני ושאר הקהל בציפייה שהסרט הזה יגמר כבר. בשלב מסויים הוא נגמר, וכך גם הסבלנות שלנו. כחובב סרטי הרפתקאות, קחו עצתי: אל תראו את הסרט הזה.

כל אלו סרטים גרועים, נוראיים, מביכים, אך כאלו שבסופו של דבר שרדתי עד סופם עירני ומרוכז בצורה כלשהי, ולא השתגעתי ואיבדתי את העשתונות. היה רק סרט אחד שנלחמתי לראות אותו עד הסוף, פשוט נלחמתי, וככל שהתקדם רק רציתי לברוח מן האולם עם שותפתי לצפייה ולהאמין שלא צפיתי בסרט הזה מעולם. כל כך עצוב לי שזה דווקא הסרט הזה, אך כנות היא שם המשחק שלנו. הסרט הגרוע ביותר של השנה הוא:

1. "מידות רעות"



בואו ניקח אוויר. "מידות רעות" הוא סרטו השביעי באורך מלא בבימויו של פול תומאס אנדרסון, אחד מהבמאים האהובים עלי אי פעם. הוא ביים את "מגנוליה", הדרמה האהובה עלי אי פעם, ובנוסף ביים את "המאסטר", הסרט האהוב עלי משנת 2011. הוא במאי מלא בכישרון עז ואינסופי, מלא באהבה לקולנוע, באהבה לדמויות שהוא יוצר, באהבה לפסקול ולצילום. ציפיתי ל"מידות רעות" כל כך הרבה, בתקווה ובציפייה שהוא יחזיר גם לי את האהבה הזו לקולנוע, את התשוקה היצירתית שנבעה אצלי מצפייה בסרטים הישנים שלו.

אבל לא. נתחיל מכך שזה אפילו לא סרט, למען האמת. בכל סרט רגיל ישנה עלילה, עם דמות ראשית, דמות נגדית לה המחרבת את מטרותיה ושאר הקונפליקטים המלווים כל סרט שאנו רגילים לצפות בו. אין כאן דמות ראשית. אין כאן גם דמות משנית. אין כאן דמויות בכלל; יש כאן אוסף של שחקנים מאופרים נפלא ולבושים נהדר שפשוט באים ומתחלפים אחד עם השני, מפטפטים בדיאלוגים ארוכים ולא מובנים, מלאים במבטא מעצבן. אין עלילה. יש כאן רצף של סצנות מבויימות נהדר בדמוי שנות ה-70 שפשוט מתחלפות בסצנות אחרות - אין שום קשר בין הסצנות, אין שום הגיון בהתרחשות בניהן, אין שום מסר או עומק שהן מנסות להעביר. אלו פשוט אנשים יפים שמדברים ומתחלפים.

פרט לכל אלו, הסרט הזה פשוט משעמם. ממש משעמם. משעמם מבחינת העובדה שהוא דברני, שהוא פטפטני, שהוא מלא בסצנות איטיות ומייגעות וכאלו שכל אדם נורמלי היה לוקח את המצלמה ושובר אותה לרסיסים בזמן צילום הסצנות האלו, והוא בנוסף להכל ממש שוביניסטי. כל הדמויות הנשיות כאן הן או אובייקט מיני או כל תפקיד אחר ומטופש שניתן למצוא להן, בין אם זה בשלנית, מזכירה או סתם אשה מסתורית וטיפשה שמנסה לקדם את העלילה (שממילא לא קיימת). לסיכום, בכמה מילים קצרות: זה לא רק הסרט הגרוע של השנה, זה אחד מהסרטים הגרועים שצפיתי בהם אי פעם. ותאמינו לי, שכאחד שמדובר באחד מהבמאים האהובים עליו, זה קשה הרבה יותר מכם.

אז אחרי האורך המטורף הזה, האם עוד יש מקום לסרטים טובים השנה? בוודאי. בימים הקרובים יתפרסם החלק האחרון של הסיכום, ויתפרסמו הסרטים הטובים ביותר של השנה. בינתיים, תנו לשתות תה ולהרגע מזכרון הצפייה בסרט הנוראי הזה.